מה שהם היו רוצים- פרק 7 חלק ב'

º אית'ן º
עוד שבוע עבר, מהיר ונחמד כמו קודמו. רוב הזמן הייתי בלימודים, אימונים, עזרה לונסה כל כמה ימים בכימיה, וכך הלאה. יצא לי לחשוב הרבה על שארלוט, ורציתי לפגוש אותה שוב חוץ מימי ראשון. אחרי שהיא סיפרה לי שאביה מת כתוצאה מכך שהוא נפל מסוס, חשבתי שוב על כמה היא יצאה מזה בנס, כשהיא נפלה בעצמה מדני.
מאז שעשינו את הפגישות בימי ראשון, שמתי לב שהיא התחילה להיפתח אליי, ולהביט בי יותר זמן מאשר קודם, כאשר היא הסיתה כל הזמן את מבטה בניסיון לא להיתקל במבטי. אני אשקר אם אומר שזה כלל לא הפריע לי.
במפגש הבא שלנו אילצתי אותה לעלות על דני. אמרתי לה שאני חושב שהגיע הזמן שהיא תתחיל לחזור לרכוב על דני. שמתי לב שהיא פחות מרוחקת ממנה ושהיא כבר פחות מפחדת להיות בקרבתה.
"אני לא חושבת שאני מסוגלת לזה עכשיו," אמרה ועיקמה את פיה.
"טוב, אנחנו צריכים להתקדם באיזשהו שלב," אמרתי וליטפתי את עורפה הארוך של דני. "חוץ מזה שאני חושב שגם דני מסוגלת לזה."
"מה אם היא שוב תתחרפן? מה אם ברגע שאני אעלה עליה היא תפיל אותי בשנית? מה אם הפעם…"
לפני שהספיקה להשלים את המשפט עליתי על גבה של דני והושטתי את ידי לעברה. "קדימה, תעלי."
"אבל-"
"בלי אבל. אני כאן איתך," אמרתי, והיא הסיטה לרגע את מבטה ממני בלחיים סמוקות. גיחכתי. "אני הוא זה ששולט עליה עכשיו."
"אני לא חושבת שזה רעיון טוב," היא שילבה את ידיה בעקשנות. נאנחתי ומשכתי בידה עד שהיא לא יכלה כבר לסרב ועלתה בעזרתי- אם כי במעט- חשש על דני. לקחתי את זרועותיה וכרכתי אותם סביבי כדי שלא תיפול.
"תחזיקי חזק," אמרתי ודרבנתי את דני להתחיל לזוז. בהתחלה זו הייתה רכיבה רגועה ונינוחה בשטח הפתוח, ולאחר מכן הצלפתי במושכות כדי שתתחיל לדהור. שארלוט נצמדה לגבי והחזיקה בי חזק, קוברת את פניה בחולצתי.
"זה מהר מידי, אית'ן," אמרה בקול רועד. "בבקשה תאט."
"זה הדהירה הכי איטית שיש."
"בבקשה!"
גרמתי לדני להפסיק לדהור ורק להסתובב. "מצטער. לא ידעתי שזה נורא מידי בשבילך."
הרגשתי שהיא מנענעת את ראשה על גבי. "גם ככה קשה לי להיות על דני. אני רוצה לחזור לרכוב עליה כרגיל, אבל נראה שעכשיו זה עדיין לא הזמן הכי מתאים."
"אני מקבל את זה," הנהנתי. "אבל, יש לי רעיון שאולי יעזור בכל זאת להאיץ תהליכים."
היא נאנחה. "אתה לא תוותר, מה? אז בוא נשמע."
"אם עד שבוע הבא את מצליחה לרכוב על דני לבדך- עם דהירה, כמובן- אני מזמין אותך לארוחה על חשבוני בכל מסעדה שרק תרצי."
"ואם אני לא אצליח?" שאלה.
"אני דיי בטוח שתצליחי." משכתי בכתפיי וחיוך קטן עלה על שפתיי. רציתי מאוד להכיר את שארלוט, בלי כל המסכות שהיא עוטה על פניה ברגעים מסוימים. "חוץ מזה, הרעיון לא נשמע לך שווה?"
היא המהמה אך לא ענתה עדיין ישירות. לקח לה כמה דקות עד שהחליטה. "א-אני לא יודעת. אני יכולה לנסות. אני חושבת."
"מצוין! זה יכול להיות פתיחה של תחרות."
"איזו תחרות?"
"נוכל לעשות באחד מהימים תחרות של מי הכי מהיר- אני וסקאר או את ודני," אמרתי ועצרתי את דני לצד הגדר. ירדתי מהאוכף בקפיצה קלילה ואחר כך הושטתי יד כדי לעזור לשארלוט לרדת.
"ברור שאני ודני," אמרה בשרבוב שפתיים. "היא נחשבת לסוסה הכי מהירה של שנה שעברה. היא עדיין מהירה."
"נחיה ונראה," התגריתי בה. "אני בטוח שאני וסקאר ננצח אתכם ובגדול."
"אני ודני מסוגלות ליותר ממה שאתה חושב." היא לקחה את המושכות של דני ממני וסימנה לי לעבר החווה. שמחתי שההתגרות שלי עזרה לה מעט לשכוח מהפחד שלה. אני מקווה שזה יעזור לה לחזור במהרה למסלול, מפני שראיתי עד כמה היא משתוקקת לחזור לרכוב, רק שהפחד הוא זה שעוצר אותה.