Mrs. Pancakes
סוג של סיפור זמני ~
תודה רבה רבה ללורנטוסיה האדירוסקית שעזרה לי, את אדירוסקית!

מוזורויותייה של לורן – אל תסמכו על ז'ופרואה

Mrs. Pancakes 26/10/2013 628 צפיות 3 תגובות
סוג של סיפור זמני ~
תודה רבה רבה ללורנטוסיה האדירוסקית שעזרה לי, את אדירוסקית!

היה זה בוקר סתווי שלו ורגוע. השמש התחבאה מאחורי העננים הכבדים שהשמים כוסו בהם, הציפורים, שבמקום לצייץ, הן הסתתרו בקניהם, אז לכן הן לא צייצו, ורוח קרירה נשבה והביאה עימה עלי שלכת רבים. האיזור היה מעורפל, וזה היה סימן שהחורף קרב ובא.
התעצלתי לקום ממיטתי, החלון של חדרי היה פתוח ועפו פנימה כמה עליי שלכת, והרוח נכנסה לחדרי. בסוף התרוממתי ממיטתי בעייפות.
ניגשתי אל המראה, אחוזת שיכרון הבוקר, וכאשר הבחנתי בא פלטתי צווחה. שערי הג'ינג'י-חום החלק והמסודר, היה פרוע אפילו יותר מרעמת אריה. תחת עיניי הכחולות-אפורות היו סימנים כחולים, נמשיי נראו מוזר וחשתי דיי מלוכלכת.
"כדאי שאקח לעצמי מקלחת," נאנחתי ופניתי אל הארון. פתחתי את הדלת ושלפתי ממנה שמלה ארוכה, כחולה-סגולה-אפורה המעוטרת בנקודות לבנות, שרוולון שחור עם חוט קשירה, גרביונים כחולים-מחוספסים ונעלי בובה בעלות רצועת זיגזג מעל כל אחת.
פניתי אל חדר האמבט שבהמשך החדר, ופתחתי את הדלת. נכנסתי פנימה ולחרדתי גיליתי שאמבט העץ מלא, ובתוכו ישב רובספייר וסיבן את פאתו. שנינו פלטנו צווחה.
"מה אתה עושה כאן?!" שאלתי אחוזת חרדה.
"מה את עושה כאן?!" שאל רובספייר אחוז חרדה.
"זה הבית שלי?" השבתי לו במעט זלזול וכיווצתי את עיניי.
"עופי מכאן, אני מתקלח!" צעק רובספייר והתחיל להשליך לעברי סדנים, פילים, את השכן ממול ואת קאמי דמולן. התחמקתי מכולם.
"אוקיי. צא לי מהמקלחת, או ש.." לפניי שהספקתי להשלים את משפטי, חטפתי נעל בראש, אחרייה רובספייר התחיל לזרוק עוד הרבה נעליים.
"תסתובבי רגע," דרש רובספייר.
"למה?" שאלתי בתמימות.
"כדי שאתלבש," השיב. נאנחתי בזעם וסובבתי את גבי. "תגיד לי כשתסיים, ותסתלק לי מהבית!" ציוויתי. כמה דקות עברו, האורלוגין צלצל את השעה תשע בבוקר, ורובספייר עדיין לא סיים.
"מה לוקח לך שם מלא זמן?!" שאלתי.
"אני מפריך בועות סבון," השיב בילדותיות.
"תגיד אתה עושה צחוק?!" שאלתי בזעם והסתובבתי. הוא סיים ממזמן, ומילה את כל החדר בבועות. אפילו בלעתי אחת בטעות.
"ומה אתה עושה עכשיו?" שאלתי לאחר כמה דקות.
"עכשיו אני בדייט עם הפאה שלי, שקט!" ציווה רובספייר, שמעתי ברקע "הו' פאתי היקרה, האם תינשאי לי?"
"אוקיי, אתה מתחיל לעצבן אותי!" אמרתי בזעם.
"את מפריעה לי! תשתקי את פייך!" השיב לי רובספייר בזעם.
"אוקיי, נמאס לי," רטנתי. ירדתי אל המחסן ושלפתי משם בליסטרה. משכתי אותה אחריי במעלה המדרגות וגררתי אותה אל חדר האמבט. העפתי את רובספייר ופאתו אל הכנסייה הקרובה. "חתונה נעימה!" מסרתי לשניהם בזמן שהם עפו באוויר.
נאנחתי ונכנסתי אל האמבט, הרגשתי איך החום עוטף את גופי, התחלתי להסתבן, ואחריי המקלחת יצאתי החוצה והתחלתי להתלבש.
לאחר שהתלבשתי וסירקתי את שערי, ירדתי אל הסלון והתחלתי לצייר בנחת, בעודי מידי פעם שולחת מבטי אל הנוף הניבט מהחלון שמכוסה למחצה בווילונות התחרה.
לפתע נשמע צלצול פעמון. ניגשתי אל הדלת והצמדתי את עיניי אל העינית. הייתה זו לואיז.
"מה מביא אותך לכאן?" שאלתי בעודי פתחת את הדלת.
שערה של לואיז היה בגוון חום-אגוז והשתרך קצת אחרי כתפייה. עיניה היו כחולות-ירוקות ובלורית הייתה מבולגנת על מצחה באופן מגניב.
הנחתי את תיק הצד שלי על כתפי, ולפני שהספקתי להוציא הגה, היא משכה אותי אחרייה.
"היי, היי, מה את עושה?" שאלתי.
"בלי. שאלות. לעולם אל תסמכי על ז'ופרואה!" נקבה לואיז. "והוא מירושע!" הוסיפה.
"מה?, מי זה?" שאלתי מבולבלת.
"הוא כלא את ג'נביב התליינית בכלא!" יבבה לואיז.
"מי זו?" שאלתי. "אם היא תליינית אז לא יהיו הוצאות להורג יותר, איזה אושר!" זינקתי בהתלהבות.
"זאת ג'נביב לזלי פרנז'וסה המפורסמת, אחייניתו של ג'ראר התליין!" אמרה לואיז.
"אני שונאת אותו, הוא אידיוט," נאנחתי. נכנסנו העירה, ופנינו אל בית הקפה בסגנון הפריזאי בכדי לסעוד את ארוחת הבוקר. התיישבנו לצד שולחן עגול ונטלו את התפריטים. מיד מלצר בעל שיער זהוב ובלורית על מצחו. עיניו היו בגוון לילך ומסנטרו יצא זקנקן צרפתי זהוב.
"ארשת פניו מוכרת לי משום מה" תהתה לואיז.
"בשבילך כל אחד דומה למישהו שאת מכירה" נאנחתי.
"ובכן, מה תרצו להזמין?" שאל המלצר.
"גם הקול שלו מוכר לי" לחשה לואיז. נעצתי את מבטי מטה והבחנתי בזנב בגוון שערו היוצא מהסוגר האחורי של מכנסיו.
"למה לעזאזל יש לו זנב?" לחשתי.
"זה..זה..זה ז'ופרואה!!" אמרה לואיז.
"מה?" שאל המלצר,
"זה ז'אן, ז'אן פרואה," תיקנה לואיז וניגבה את הזיעה ממצחה.
"ובכן מה המאדמוזל רוצות להזמין?" שאל המלצר.
"מנת מרק, אי אפשר לסמוך עלייך," התחילה לומר לואיז, "כלומר האמ…שוקו חם ועוגיות."
לפני שהספקתי לומר מה שברצוני להזמין, המלצר משך בחבל ורשת שמסתבר שנפרשה תחת רגלינו עטפה אותנו יחד עם השולחן והכיסאות וכלאה אותנו.
"מה קורה כאן?!" שאלתי אחוזת חרדה.
"אף פעם אל תסמכי על ז'ופרואה!" השיבה לואיז.


תגובות (3)

Ho de rien xDDDD
יצא מוזר XD

26/10/2013 11:33

נכון~

26/10/2013 11:36

וואי O_O
מה זה היה?! אבל אהבתי ^_^

26/10/2013 12:13
7 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך