מורדת בגלגלים-פרק 12

כשהגענו הביתה ראיתי הודעה מוויל.
'איפה את?'
'בבית.' זה היה היום הראשון שלא הגעתי ללימודים.
'היה משעמם בלעדייך'
'אף בת לא תפסה את המקום שלי?'
'למה שתתפוס?' החנקתי צחוק מתגובתו. וויל היה כל כך תמים.
'אתה באמת לא מבין?' שאלתי אותו.
'כן..'
"ריילי!" קראה לי אמא. "בואי לאכול."
'אני צריך ללכת. ביי'
'ביי.' "אני לא רעבה."
"לא אכלת מהבוקר." אמא באה לדלת החדר שלי.
"אין לי תאבון."
אמא פנתה לאחור ולפי הצעדים ניחשתי שהלכה למטבח.נאחרי דקה היא חזרה לחדר, הניחה מגש על השולחן, אמרה "כשאני חוזרת, זה ריק." ויצאה.
במשך כמה זמן לא נגעתי במגש, אבל הרעב בסוף ניצח. לקחתי את המגש למיטה ודחפתי גם אותי אליה. כשהתיישבתי על המיטה סידרתי את רגליי, כאילו היו מנותקות מגופי, בצורה שלא יפריעו לי לאכול.
כשאמא חזרה לחדר המגש היא ריק. היא נראתה מרוצה מהצלחתה.
זה גרם לי לחשוב. מעולם לא הייתה לי בעיית משקל, משני צידי הנורמל. אמא דאגה שתמיד אוכל בצורה מסודרת. היא לא הסכימה שאהיה צמחונית בטענה שאני צריכה את החלבונים, וכשרציתי להפסיק לאכול מוצרי חלב בגלל פצעונים אמא קנתה לי עוד משחות.
הכל בשביל שאוכל בצורה מסודרת.
לא חשבתי על זה מעולם, אבל למה לאמא זה כל כך חשוב? רק בגלל שהיא אמא שלי, או שאולי לה הייתה בעיית משקל קיצונית פעם. היא אף פעם לא הראתה לי אלבומים ישנים.