מורדת בגלגלים-פרק 16

"קדימה ריילי, את יכולה לעשות את זה. קדימה."
מאז שהחליפו לי את הטיפול לפני חג המולד, הטיפולים שלי הוכפלו. פעמיים בשבוע נסענו למכון הפיזותרפיה בבית החולים, ואני פשוט התייצבתי מול המעקה, מנסה להעמד.
בכל פעם, בחמש דקות הראשונות הייתה‎ בוחנת אותי אחות, לראות שיש התקדמות. אני לא ראיתי אחת. אבל הייתי צריכה ל העיר את השרירים הרדומים שלי. לא יכולתי להפסיק.
"את יכולה ריילי, קדימה."
בכל פעם חשבתי שהתקדמתי, ואז גיליתי שבקושי התרוממתי.
"עוד קצת ריילי. רק עוד קצת ואת עומדת!"
שוב החליפו לי תרופות, אבל גם אותן לא לקחתי. וזה עובד.
"לא לוותר ריילי. את תצליחי!"
אימא תמיד הייתה לצידי ועודדה אותי. אבל אני לא בטוחה שבכלל אצליח. בשבועיים הראשונים הייתה אפשרות שיכרתו לי את הרגליים, אמרו שאני יכולה להגיע למצב של סכנת חיים! עברה חצי שני ואני עדיין לא מרגישה את הרגליים שלי, רק את האצבעות.
"ריילי!" שמעתי את אימא קוראת. העיניים שלי תמיד היו עצומות כשהתאמצתי.
"מה?!"
"את עומדת!"
פקחתי את עיניי והסתכלתי על רגליי. היא צדקה.
כל המשקל שלי נשען על הידיים, אבל עמדתי.
אני לא יודעת כמה זמן עמדתי, כמה שניות, אבל ברגע שהבנתי שנעמדתי, נפלתי בחזרה לכיסא.
"אני חושבת שזה מספיק להיום." אמרה אימא ועזרה לי לשבת בנוחות בכיסא בגלגלים. "רוצה שנצא לגלידה?"
"נשמע טוב."