מורדת בגלגלים-פרק 36
"מה בעצם יש לך נגד מיה?"
"מה יש לך נגדה?" התחמק וויל. ידעתי שזה דרב אבוד. בחצי השנה האחרונה לא הצלחתי להוציא ממנו מילה לפני שהוציא ממני.
אבל הפעם לא הייתי מוכנה לוותר לו. "כבר סיפרתי לך. אני, קארין, רבות משלימות רבות משלימות, מיה, שלום עולמי. עכשיו אתה."
"הסבירי, פרטי ונמקי." הוא אמר והתיישב על הדשא שליד שביל הגישה, כקובע את מקומו. התיישבתי לידו והתחלתי לספר לו, כמובן. ידעתי שזה קרב אבוד.
סיפרתי לו הכל. מאז הראשון בספטמבר לפני עשר שנים. כשאני וקארין נכנסנו באותו זמן לכיתה ושתינו רצינו לשבת באותו מקום. כשהמורה שלנו נכנסה לכיתה היינו עסוקות בריב על המקום. היא החליטה שקארין תשב שם, ובמשך חודשיים לא הסכמתי אפילו להסתכל לכיוונה. במבט לאחור זה נראה לי כריב כל כך טיפשי וילדותי. אבל היינו קטנות.
אחרי חודשיים התחלנו לדבר, ודיברנו הרבה. התקרבנו לאט לאט והפכנו לחברות טובות.
ואז מצאנו דברים חדשים לריב עליהם.
כל הזמן שדיברתי וויל לא אמר דבר, אלא אם דרבן אותי להמשיך.
מישיבה עברנו לשכיבה על הדשא. שכבנו שנינו על הדשא בכניסת לבית שלי והסתכלנו על השמיים שהחשירו מרגע לרגע ובהם נצצו הכוכבים.
כשסיפרתי לו הכל, התחלנו לדבר על המורים, השיעורים, ועל החלום לישון עוד שעה בבוקר.
ואז נזכרתי במה שביקש ממני אביו של וויל לפני חודש. שאדבר עם וויל ש'יחזור לחיק המשפחה'. בלי לסובב את ראשי אליו שאלתי אותי "וויל, מה קורה בבית שלך? מאז ארוחת הערב?"
"שופ דבר לא קורה, למה שיקרה משהו?" הוא ענה לי ומזווית מבטי היה נדמה לי שמשך בכתפיו. חשבתי איך אוכל להמשיך את השיחה בצורה הטובה ביותר.
"היית רוצה שיקרה משהו?"
"לא." תשובתו הייתה מהירה בלי רגע היסוס. "אין לי בעיה עם המצב בבית שלי. וזה לא מפריע לאבא שלי."
"ואם היית מגלה שזה כן מפריע לו?" קיוויתי שלא הפריע לו ששאלתי. וויל לא הראה סימן לאי נוחות ואמר "הוא גרם לזה. אם הוא רוצה לדבר איתי, הוא יודע איפה אני גר "
"ואתה לא רוצה לדבר איתו? לפנות אליו בעצמך?"
"לא." אמר דצרות.
עזבתי את הנושא. אני מצטערת, אני לא אעשה יותר מזה.
שכבנו שם הרבה זמן, מביטים בכוכבים. מנורות הרחוב זמזמו ורכב שעבר פתאום ברחוב סנוור את עיננו.
לא אמרנו דבר, אני הקשבתי לרוח, לרעש הדשא השקט מתחתינו. הקשבתי לנשימותיו של וויל שהיו רגועות כל כך שחשבתי שאולי נרדם. סובבתי מעט את ראשי אליו וראיתי את עיניו פקוחות. הן נצצו באורן דל מנורות הרחוב.
כבר לא הבטתי בכוכבים, אלא בפניו.
הן היו כל כך שלוות. חיפשתי רמזים לשנים בפנימייה הצבאית, אך יכולתי לראות רק את הנער עם הסוודרים הגדולים שלא הבין ביום הראשון ללימודים שהמבטים שננעצו לכיווננו לא היו אליי אלא אליו.
וויל סובב אליי את ראשו וחייך.
לא שמעתי יותר דבר מסביבנו. לא את רעש המכוניות ולא את זמזום המנורות.
בראשי התנגנה מנגינה מסרט ישן.
ופתאום שמעתי את חריקת סלת הבית שלי כשנעה בציריה. "ריילי, את תישארי בחוץ עוד הרבה זמן?"
תגובות (0)