מורדת בגלגלים-פרק 42

אז אולי זה היה רק לזמן קצר, והרגליים שלי רעדו מעט, אבל אני עמדתי.
ריילי ברברה שפרד עמדה.
חיוך מטופש התפשט על שפתיי. אימא חיבקה אותי, פעולה שאילצה אותי לעמוד. כשהתרחקה ממני בשביל לבחון אותי, היא המשיכה לתמוך בי.
"כבר שכחתי כמה את גבוהה." היא אמרה תוך צחוק שקט.
"עדיין מפרידים ביננו כמה סנטימטרים." היציבות שלי התערערה ואימא עזרה להתיישב שוב בכיסא. היא הכניסה את הכלים למדיח ואני הסתכלתי על פעולותיה, מרחפת בין ענני המחשבות שלי.
אם היו שואלים אותי באוגוסט אם אני מאמינה שאי פעם ארוץ, הייתי עונה מיד שלא. גם בתחילת פברואר הייתי עונה כך, אולי הייתי הוכלת, אבל ריצה לא באה בחשבון.
אבל עכשיו, אני לא אהסס לרגע לפני שאענה 'כן!'.
*
"ריילי, רוצים אותך בטלפון!"
עם צעקתה של אימא צעק גם הכעס שלה.
שבוע עבר מאז שהציע לה עורך הדין שלה לבנות הגנה, וכל יום מאז, ברגע שהגיעה הבייתה היא עבדה עליה. יכולתי לשמוע את השיחות שלה איתו בשעות הקטנות של הלילה. בשלושת הימים האחרונים אימא קיבלה עשרות שיחות מאבא שלי, ולא ענתה אפילו לאחת. גם השיחה הזאת הייתה איתו, הפעם בטלפון בקווי. ולמרות שהיא לא שהיא לא אמרה את שמו, ידעתי שזה הוא. והם דיברו על המשמורת שלי.
אני בת 16! למה אף אחד לא שואל אותי מה אני חושבת על זה?
נשמתי עמוק והרמתי את השפורפרת בחדר שלי. "הלו?"
"ריילי, אימא שלך לידך?" מאחורי הקו שמעתי רחוב סואן.
"מה אתה רוצה?" אני לא רוצה לגור עם אדם שהזכרונות היחידים שלי ממנו הם מהריבים שלו עם אימא שלי. אני בקושי מכירה אותו.
"לדבר. אני רוצה שנדבר. רק שנינו." סגרתי את דלת החדר בעזרת הקב שלי.
"התקשרת לאימא שלי עשרות פעמים בימים האחרונים, אתה באמת מצפה ממני להאמין שכל מה שאתה רוצה זה שיחה איתי?"
"ריילי, אני לא יודע מה את באמת יודעת עליי-" "אתה רוצה שאני אגיד לך מה אני יודעת עלייך?" נשכבתי על המיטה שלי, מביטה בתקרת החדר הלבנה. "מה שאני יודעת עלייך זה שאתה האבא הביולוגי שלי, שאתה התגרשת מאימא שלי, שאתה דרשת לנתק איתי קשר, ושאתה הופעת עכשיו, אחרי שלוש עשרה שלה, כאילו טסת לשבוע בניו יורק בגלל עסקים. אני לא יודעת עלייך כלום, ואתה רוצה שאני אגור איתך!"
"את צודקת ריילי, אני התנהגתי כמו -" מילתו האחרונה נבלעה בצפירת מכונית. "ולכן אני רוצה שניפגש, שתוכלי להכיר אותי."
"אני יכולה להכיר אותך גם דרך הטלפון." למה אימא ענתה לו?
"אני חושב ששיחה כזו צריכה להעשות פנים מול פנים." כי הוא התקשר לבית, כמובן.
"אתה מדבר עכשיו כמו מבוגר אחראי." נכון, הוא אבא שלי, ואני מניחה שאני צריכה לכבד אותו, אבל הוא פשוט לא אבא. "אבל אתה מתנהג כמו מעריץ אובסיבי. וכמו הרבה כאלה, אתה לא יודע מתי לעצור."
הוא באמת לא רואה כמה הבקשה שללו מגוחכת?
"כי זה חשוב לי. חשוב לי שהבת שלי תכיר אותי. את מוכנה להכיר אותי?"
אני עומדת להתחרט על זה." "מחר, שש בערב, בפארק שקרוב אליי. לפי הכללים שלי. אם משהו מפריע לי, אני עוזבת מיד." לפני שענה לי, ניתקתי את השיחה. אם זה באמת חשוב לו הוא יסכים ויבוא. אם הוא לא יבוא, אני אוכל להמשיך להתאמן לתחרות הריצה בשקט. אני מקווה.
דלת החדר שלי נפתחה בסערה ואימא צעדה פנימה. "ריילי, אני לא מוכנה ש-"
"מחר." קטעתי את דיבורה.
היא הביטה בי בזעזוע. "מחר?"
"בשש. אבל ברמז הכי קטן למשהו לא טוב, אני אעזוב את המקום."
"מיב?"
"מיד. שבועת שפרד."
מחר, אני אנהל שיחת נפש עם אבא שלי.