מורדת בגלגלים-פרק 9

יום אחד וויל הופיע בכיסא גלגלים.
פגשתי אותו בכניסה לתיכון. הוא לא הצליח לעלות את המדרגה.
"רוצה להסביר?" שאלתי אותו מחוייכת.
"אני לא יודע איך לספר לך את זה, אבל אתמול-"
"וויל, אתה גורר את רגל ימין שלך כשאתה משקר, והיא לא הייתה זזה אם הרגליים שלך היו משותקות."
"צודקת." הוא גיחך ונשך את שפתו. נסיונותיו לעלות את המדרגה לא צלחו.
"אתה לא עושה את זה נכון." אמרתי לו כמומחית בנושא, והראיתי לו את הזווית הנכונה בה יצליח. הוא הצליח, בסוף.
כשנכנסנו, וויל הסביר לי למה הוא בכיסא גלגלים.
מתברר שלוחם הצדק החליט לעלות את המודעות לנכים והחליט להיכנס לזה חזק. חזק מידיי לדעתי.
הוא תכנן להגיע בכיסא גלגלים בימים הקרובים, להיתקע בכל מדרגה, לעשות רעש כשינסה להוציא את הספרים מהלוקר הגבוה שלו ובעיקר לעשות רעש. אחרי תקרית המדרגה הצלחתי לשכנע אותו לוותר על הכיסא כבר יום לאחר מכן.
אני מודה, הוא אכן הצליח למשוך תשומת לב. אבל לא היה לי הרבה זמן להתרשם ממנו. כבר בעשר וחצי ברגליים גברו עליי. ג'ון בא לקחת אותי.
אמא לא יצאה מהבית ביומיים האחרונים. מאז הראשון בספטמבר התקשורת לא עזבה את נושא 'אבא שפרד'. בבית שלי לא היה שקט לרגע. אמא שלי כבר לא עמדה בזה.
"היי אמא, להכין סלט?" קראתי כשנכנסתי לבית, סלט היה כמעט הדבר היחיד שאכלה מתחילת השבוע.
"לא מותק, אני יוצאת."
"את יוצאת? לאן?"
"להתראיין."
הלכתי למסדרון, אמא עמדה מול המראה ומדדה עגילים.
"איזה זוג עגילים לקחת?" היא שאלה לעצתי.
"החישוקים."
"אז אני מוכנה לצאת. ומותק, ברביעי אנחנו נוסעות לבית החולים, אל תשכחי."
"אני לא אשכח אמא."
"ביי מותק!"
"ביי" והדלת נטרקה.
ביום רביעי יעברו חודשיים.
ביום רביעי אני אדע אם אוכל שוב ללכת.
בהודעה שאמא שלחה לי היא כתבה שהראיון איתה יהיה במהדורה של ארבע. את השעות לפני ביליתי בשיטוט חסר מטרה בבית. הייתי לבד, והבית הריק לחץ עליי.
ואז הגיעה השעה ארבע.