מחשבות השומרת- פרולוג

"אדוני, תן את הפקודה."
שתיקה. השקט המעיק הזה שבו כל אסון עובר בראשך, ואינך יודע מה לעשות.
"אדוני, הפקודה! אין הרבה זמן!"
מלמול לא מובן נשמע, מלמול שהעביר בכולם את ההרגשה. מלמול שאי אפשר לטעות בו. מלמול שפירושו הפסד.
"לא! חיילים הקשיבו! זה לא הפסד, אנו נילחם. אנו נגן על ארצנו בחיינו. אנו נגן על בתינו ועל קרובינו. אנו נגן על האהובים עלינו!"
שתיקה. לא שתיקה של הקשבה, אלא שתיקה של ייאוש, של פחד.
"כולנו מפחדים, אבל אנו נתגבר על הפחד! כולנו מיואשים, אך בכל זאת ניתן את כל כוחנו!"
"כבר אין לנו כוח!" צעק אחד.
רעש. רעש זועם, עצוב. כולם צועקים. הראש כואב מחוסר השינה ומהמאמץ. הברכיים רועדות מהפחד.
הפסד. הידיעה שמחלחלת אל כולם במהירות, שאין סיכוי.
ואז, כשכולם כבר היו מיואשים. כשרובם כבר נפלו על ברכיהם בהכנעה, וכשדמעות מעוררות רחמים בעיניהם.
אז הם הגיעו.