מחשבות השומרת- פרק 1

ישבתי שם בבקתת העץ הקטנה תוהה אם עלי לדבר, או שמא לשתוק. היה שקט במקום הקטן, על אף שישבו בו ארבעה אנשים מלבדי.
אפילו את שמם לא ידעתי. כולם היו שקטים כל כך. מופנמים כל כך. כולם נראו כל כך מרוכזים, אבל הייאוש השכיח לא נראה בעיניהם. כנראה, הם עוד לא הספיקו להתייאש. כנראה, אנחנו יחידה חדשה שרק מחכה להראות את כוחה, שבין כה וכה הוא דל וכמעט חסר משמעות.
כשהגענו לפה, הראו לנו את מחנה הצבא הקטן. כמה יחידות קטנות המורכבות מאנשים שהפחד נראה על פניהם בבירור. הם נראו כל כך בטוחים שלא ינצחו, כל כך בטוחים שדבר לא יעזור להם במלחמה הזו, ושהם הולכים למות.
כשעברנו לידם, הם הרימו את פניהם להביט בנו, אך מיד השפילו אותם חזרה, מתוך ייאוש.
אני מתארת לעצמי שלא נראינו מרשימים במיוחד. בכל זאת.. אנחנו שישה אנשים שנראים כבני עשרים. דבר לא מייחד אותנו. דבר לא נותן לנו כוח חזק יותר מכוחם של שאר החיילים. היתרון היחיד שלנו הוא שאנחנו חדשים. עוד לא ראינו מלחמות. עוד לא היינו עדים לשפיכות הדמים. עוד לא היינו עייפים מהמלחמה המתמשכת. היינו רעננים וצעירים ומוכנים לקרב. עוד לא מודעים לדבר שקורה באמת.
בעוד זמן קצר אנו צריכים לצאת למשימה הראשונה שלנו מעבר לקווי האויב. המתח לא הורגש באוויר כמו שכולם חושבים.. כמו שמתואר בסרטים. רק הריכוז אפף את כולם.
אני מתוחה, אך איני מראה את זה. נראה כי כולם עברו קרבות בחייהם, עד כמה שנראו קצרים. לא העזתי לשאול אותם על עברם, שכן אפילו את שמם הם לא היו מוכנים לומר לי.
המפקד מאפשר לנו חופש מיוחד. זה מוזר לי. כולם קמים למשמע צופרים באמצע הלילה, אך אנו נשארים לישון. כולם מקבלים עונשים, על כולם צועקים, אך אנחנו יכולים לעשות כל שעולה על רוחנו. דבר לא יגרור עונש או צעקה.
שאלתי את המפקד לשמותיהם של חברי ליחידה. קיוויתי שיענה לי, אך להפתעתי הוא אמר שאינו יודע. הוא קיבל פקודה לפקד על היחידה שלנו, ואין לו צורך בשמות, אלא רק בחיילים. נשמע כאילו גם הוא כבר מיואש.
אני מתחילה לפקפק ביכולות שלנו. יש כאן יחידות שנמצאות במקום כבר חודשים. החיילים עוברים אימונים ביום ובלילה, אז איך אנחנו, חבורת ילדים בני עשרים פחות או יותר, שלא עוברים אימונים כלל, וכל היום ישנים, אוכלים או מסתובבים ללא מטרה, יכולים לעזור להפוך את כף המאזניים לטובתנו?
אמא, אם את שומעת אותי שם למעלה, אל תשנאי אותי על רצוני לדבר איתך מעט. אני מתגעגעת אלייך ורוצה לשתף אותך במה שעובר עלי, כי נראה שפה האנשים נדרו נדר לשתיקה. אני מצטערת שאני מפריעה את מנוחתך.
כשהגעתי אל המקום, האנשים הראשונים שראיתי היו היחידה אליה אני משתייכת. ארבעה בנים ובת אחת מלבדי. את רובם אני רואה במשך רוב היום. הבת תמיד נמצאת בבקתה. היא נראית חברותית, אך שתקנית. שלושה בנים נמצאים גם כן בבקתה למשך רוב שעות היום. אחד מהם נראה ערמומי מאוד. אחד כזה שלא ארצה להיפגש איתו בסמטה חשוכה. השני נראה רגיל. קצת מעופף, אבל לא מיוחד. השלישי הוא המרשים ביותר. כוח ועוצמה ניגרו מכל איבר בגופו. הוא נראה מנהיג חזק בעל יכולות גבוהות. אדם איכותי שכל אחד היה רוצה לשרת לצדו. הגיבור שיבוא להציל את הנערה בסמטה החשוכה מידי הנער עם המבט הערמומי.
צלצול חלוש נשמע מרחוק. הסימן ניתן. יוצאים למשימה.