מטורפת\\פרק שמיני

בסביבות שעות הבוקר המאוחרות יש לי התקף נוסף, אני לא יכולה לנשום באופן סדיר, ואני נופלת ארצה, מנסה להיאחז בקירות.
אני שומעת את אליס מדברת, אוחזת בי ברכות. אני לא יכולה לדבר, הכל שחור פתאום.
אני לא רואה ולא שומעת.
אני שומעת סירנות של אמבולנסים, ואז, אני חוזרת לא לשמוע כלום ולא לראות כלום.
אני מתה?

אני מרגישה את ידה של אליס אוחזת בכף ידי, זהו, אני לא מרגישה שום דבר חוץ מזה.
אני לא רואה כלום ולא שומעת כלום, אני לא מריחה כלום ואני לא מצליחה לדבר.
אני לא מצליחה להזיז את אצבעותיי או את גופי, אני בספק אם אני עדיין 'כאן'.
אז ככה מרגישים שמתים? כי לא מרגישים כלום.

_______________

אני מתיישבת ליד אחד הפרמדיקים, אוחזת בידה של טיה.
אני כל כך חוששת, טיה עדיין איתי? ההתקף האחרון כמעט הרג אותה.
אני רועדת כל כך, אני מפחדת לאבד אותה, כל כך מפחדת.
אנחנו מגיעים תוך שלוש דקות לבית החולים, האחים רצים כל כך מהר, "צוות לטיפול נמרץ, צוות לטיפול נמרץ" נשמע בקולי קולות בכל בית החולים, אני מנסה לרוץ אחריהם, הם רצים כל כך מהר.
הכל קורה כבר יותר מידי מהר, שאני מוצאת את עצמי מחכה כבר כמה שעות בחדר ההמתנה למשפחות. המחשבות אוכלות אותי והדמעות שורפות על פניי. אחות גבוה נכנסת לחדר ההמתנה, מחפשת בעיניה מישהו, "אליס ראוט?" היא קוראת מתוך דף ואני מרימה את ידי. מקווה לחדשות טובות.
היא לא מדברת הרבה, האחות הזאת, היא מובילה אותי אל טיה. אני הולכת בהליכה כל כך מהירה, בקושי מרגישה את הרצפה מתחתיי.
ואז אני מגיעה לטיה, אני רואה אותה ישנה, או מורדמת, מונשמת ומחוברת למכונות מצפצפות, הדמעות עומדות בעיניי. אני תופסת בידה של טיה ומסובבת בטבעת שלה שנמצאת בידי.
לפתע אני מרגישה יד אוחזת בכתפי, לוסיל עומדת מאחוריי. לעזאזל, מה היא עושה כאן?
טיה לא מחבבת במיוחד את לוסיל ולמען האמת, גם אני לא.
לוסיל היא יועצת השכבה של טיה, וגם המחנכת שלה. טוב שהיא נזכרה להגיע, או להתעדכן במצבה.
" מה איתה?" היא שואלת בקרירות, לא שבאמת אכפת לה.
"אני מקווה שהיא תהיה בסדר" אני עונה במהירות, והיא עדיין עומדת שם, איתנה מאחוריי.

___________

אני מרגישה מטושטשת, אני לא יודעת איך להסביר את ההרגשה, מטושטשת.
אולי מטושטשת מרוב שינה, מטושטשת מרוב כדורי הרגעה, מטושטשת.
אני רואה בערך דמויות מטושטשות, אני רואה בערך מכשירים מטושטשים אבל אני לא מצליחה לזוז.
אני מנסה להראות סימן שאני בסדר, בערך.
למה הכל בערך? ואיך הגעתי לכאן?
אני מדמיינת סיפור בראשי שאוכל להיאחז בו במקום לשהות עם כל כך הרבה שאלות.
אני מרגישה משהו, משהו דוקר, גורם זר, בגב כף היד שלי.
מחט, זו מחט מסיבית, היא לא נעימה, בלשון המעטה.
לא שומעת כלום, רק הדמויות המטושטשות נמצאות שם, והמחט.
לפתע אני רואה הכל בבהירות, אני פוקחת את עיניי לרווחה ואני רואה יותר אנשים מאשר דמויות. אליס ועוד כמה רופאים נמצאים שם. העיניים שלי כואבות, מסרבות להיפתח.
הכל כל כך שקט, אליס יושבת במקומה הקבוע, ליד מיטתי בצד שמאל, כבויה.
משהו קרה, אני לא יודעת מה.
אני מנסה להזיז אני ידי, אך לשווא. אני לא מצליחה. משותקת.
אני מנסה ללחוש "אליס" ואני חושבת שהיא שמעה אותי
"אליס" אני מנסה לומר שוב, אליס עצובה, משהו קרה.

____________

הרופא הראשי רצה לדבר איתי, הוא הוביל אותי דרך מסדרון צר ולבן. המילים שלו מהדהדות בראשי.
"ההתקף האחרון וההתקפים הבאים יכולים לגרום למותה של טיה, היא לא חזקה מספיק כדי להתמודד מולם" הוא אמר בקרירות