מידליון הזהב. פרק 1.

הגשם החל לטפטף.
הנוף שנשקף מחלון כיתתי היה יפה, אך עם הגשם והערפל הכל היה יותר מסתורי.
יותר מושך. מבטי הופנה לכיוון החלון אוטומטית ולא שמעתי את קולה של המורה, הרי היא לא יכלה לשתוק.
עצי המחט שהיו חלק מהנוף נראו כמו מכושפים, ועליהם הירוקים נראו מודגשים.
נאנחתי, כל חושיי אמרו לי לצאת מהכיתה ולרוץ אל היער שליד ביתי, אבל יש לימודים ויש את העניין: 'היילי- מה- אבא- היה- חושב- על-זה.' אז הסתפקתי רק במבטים אומללים לעבר החלון.
פתאום הרגשתי דחיפה בכתף, המילה פתאום קלעה למצב בול. "הי," התנערתי ו 'חזרתי' לכיתה. "תזהרי, המורה הסתקלה עליך רוב הזמן ועמדה לומר משהו עד שטום ביקש לשירותים." אמרה השותפה שלי למושב.
"רגע, ממתי את פה?" לחשתי והבטתי סביבי.
כיתתי נראתה רגועה, צבועה בצבעי פסטל בהירים עם תמונות, אלה שהשותפה שלי לא נראתה רגועה כל כך ובכלל לא ידעתי שהיא השותפה שלי עד שהפריעה לי, או שעזרה לי. (לא החלטתי).
"אני תמיד מופיעה באיזשהו מקום-" התחילה השותפה המסתורית בהיגיון. ", אבל, פשוט, הייתי בטוחה שאת הייחידה שלא יהיה אכפת לה אם אשב לידה."
פתאום ראיתי כמה סימנים בולטים של היפראקטיביות אצלה, היא תופפה על השולחן עם אצבעותיה, היא התפתלה על המושב והתנדנדה על הכיסא ואפילו התעסקה עם רגליה, כאלו שלא החליטה כיצד להניח אותן עדיין. "למה, בגלל שאת היפראקטיבית כמוני?" שאלתי וזכיתי למבט זועף מהמורה. "לא משנה." לחשה.
"זה כן."
"לא."
"בסדר-"
"טוב, יש מין חרם עלי, אוקיי?"
"הרגע אמרת שזה לא משנה." עניתי.
היא השתתקה ופתרה כמה תרגילים חפוזים בחשבון. "איזה שיעור עכשיו?" התעניינתי.
"כנראה אנגלית." הבטתי בה כמו שמביטים על טיפשה והיא החלה לצחוק.
המורה קמה בכעס. "הייזל והיילי, כל השיעור מפטפטות ולא מקשיבות! צאו החוצה מהכיתה, מיד. היילי-" התכווצתי, ידעתי שאחרי שהיא תומר את המשפט הזה היא תתנצל. ", מה אבא שלך היה אומר על זה?" העמדתי פני נעלבת."היילי חכי, אולי תישארי? זה באמת בסדר."
"אני הלך." יצאתי אל השותפה שלי, הייזל.
"בואי נצא החוצה…לא. לא רעיון טוב לא כדאי." הייזל אמרה והחווירה.
"מה קרה? הצאת אז בואי נלך. אני אגיד שאני הכרחתי אותך והם לא יעשו כלום בגלל אבא שלי." הייזל הסכימה בשתיקה ולא שאלה על אבא, ידעתי שהיא בסדר.
הגשם עוד ירד, אם כי פחות. הייזל חייכה ורצה אל הגשם בשמחה.
"תגידי, את ילדת הגשם?" צעקתי אליה ויצאתי צוחקת גם.
"כנראה. למה זה לא כיף?!" הייזל, אגב, הייתה בן אדם כל כך שונה ממני.
עינייה היו אפורות, שערה חום אגוז, עורה חיוור שרובו נקודות חן ונמשים.
הייזל שמה לב שבחנתי בה רק כעבור דקה. "יש לי תמיד קרם הגנה בכיס."
אז אני נתתי לה לבחון אותי, כי ידעתי שהיא אמרה את המשפט די בבושה.
בעצם בי לא היה הרבה מה לבחון, סתם ילדה בלונדינית שחומה עם עיניים חומות… ועם אח לבקן. אחרי שהיא סרקה אותי היא אמרה בקול הכי דרמטי שיש, "אני רואה כי יש לנו כאן חברות בכיס." חייכתי, אולי אנחנו שונות במראה אבל הייזל שינתה את דעתי בנוגע לאופי.