מכתבים- חלק חמישי.

הנמען: אתה. דוור יקר. קשת בענן. חולה הנפש מקומה חמש.
מאת: אני. נערה מאושרת.

אני מנסה בכל כוחי לא לבכות, דוור יקר.
אני מנסה לא לבכות כי הדמעות צורבות בתוכי וכי אני יודעת שזה מטופש.
(ואני יודעת שתראה את המכתב רק מחר ומחר אני כבר אהיה שוב מאושרת וזה לא משנה אבל אני בוכה).
ודוור יקר, קשת בענן יפהפייה שלי.
אני קוראת את המילים שלך.
אני קוראת את המילים שלך ומחייכת לעצמי בתוך הבכי.
ואני קוראת על העכביש שבתקרה בחדר שלך, ודוור יקר, אני יודעת שאתה ברגע זה, שוכב במיטתך או על הרצפה (אם הייתי אתה הייתי שוכבת על הרצפה. היא קרירה ונעימה ומרגיעה והיא מרגישה כמו בן אדם רק אחרת.) ובוהה בתקרה. ואתה מאתר את העכביש שלך (זה לא נחמד? יש לך עכביש ממש שלך!) ואתה חושב על השמיים שנופלים ועל הרסיסים שנתפסים בך ודוקרים אותך ואתה מרגיש אותך זורם כמו דם. הלאה. הלאה.
דוור יקר, הלוואי שהיה לי עכביש ודמיונות של שמיים נופלים ורסיסים כחלחלים שיפצעו אותי ויפיגו את נהרות הדמעות בנהרות דם. דם זה נהדר.
הלוואי שהיה לי עכביש בפינה של התקרה. הלוואי שיכולתי לבחון את העכביש בלילה, ולא את התקרה המסוידת. (הבית שלי לבן. כל כך לבן. הוא לבן כל כך עד שהוא אפילו לא בית. הוא דירה. הייתי רוצה שהוא יהיה כמו קשת בענן.) הלוואי שהיה לי עכביש שיהיה החבר שלי לתמיד ושלא יעזוב לעולם.
הלוואי והלוואי והלוואי שהדמעות המטופשות האלה יפסיקו לבכות את עצמן מתוכי.

דוור יקר. אני צריכה ללכת.
אני הולכת למטבח לפתוח את החלון ולהוציא את הראש ולספור את האורות של העיר. האורות הם כמו כוכבים. הכוכבים שלי.
דוור יקר, אני לא נערה מאושרת כרגע (למרות שבמילא אף אחד לא מאושר במקום הזה.)
אבל אתה צריך להיות. לך יש עכביש. ואתה גר בבניין מלא חיים ואנשים שמכירים אותך למרות שהם זרים לך. ואתה רשום במחשב. ואתה לא אני, דוור יקר.
להתראות (זה מעניין, כי אנחנו לא מתראים – אנחנו רק רואים את המכתבים.)
(במכתב הבא אני אצייר לך קשת בענן. זה יהיה מכוער ולא סימטרי ולא צבעוני כי אין לי צבעים, אבל יש לי עט כחול שנמרח ממש בקלות ואיתו אני אצייר לך קשת בענן.)