מכתבים- חלק שני.

הנמען: את.
מאת: הבניין הגבוה שמול הדירה שלך. קומה מינוס אחד. הדוור.

שלום.
לא הייתי אמור לקרוא את המכתב הזה.
אבל לא הייתה מעטפה, את מבינה? והייתי חייב לקרוא את המכתב כדי לדעת לאן להעביר אותו. (כנראה שבכל זאת שכחת מהמעטפה). אז כן, אולי הייתי צריך לקרוא רק את השורה הראשונה, אבל אז כתבת שהמכתב ממך.
ואז המשכתי לקרוא.
ואז הלב שלי פעם יותר מדי פעמים בדקה והאצבעות שלי התלכלכו מהדיו שלך והלכתי אל המטבח הקטן שלנו כדי לשטוף אותו, אבל אז התחרטתי (זה הדיו שלך, אחרי הכל.)
ורציתי לראות את הבניין שלך מהחלון. אבל אין חלון. אני נמצא בקומה מינוס אחת.
ואז התיישבתי על אחד השולחנות של אחד העובדים וידעתי שאני בסך הכל חולם (אני נהנה לגנוב את המילים שלך.) ואני אולי לא נערה קופצנית ושמחה (אני אובדני. זה מטופש, אבל זה מה שכולם אומרים), ואני אולי לא נערה בכלל – אבל אני כן חולם.
והיי, את, (הייתי קורא לך בשמך אבל השם היחיד שיש לי זה השם שלי) אני חושב שאני יכול לסדר לך עבודה.
אז שלום, נערה מאושרת וקופצנית (אבל לא מאושרת מצד שני – הרי אף אחד כאן לא מאושר באמת.) אני אשמח אם תשלחי לי עוד מכתב.
אולי נוכל לעשות מעין נוהל כזה.
אולי זאת תהיה מסורת.
ואולי אני לא אהיה אובדני יותר (זה מטופש, אבל זה מה שהם אומרים. שאני צריך להיות בחברת אנשים).
אני אוהב להיות לבד, אבל כל עוד זאת רק את והדיו שלך והחלון שלך שפונה לבניין הגבוה הזה, אני מוכן להתפשר.