מלאך שומר – פרק 1

יום ראשון בבוקר. השעון המעורר מצלצל ואין לי מושג למה. אני מתעוררת לאט לאט מתוך הערפל הסמיך של השינה לעוד יום. אני מוחה את קורי השינה מעיני, ממצמצת לאיטי ולפתע עיניי נפקחות באחת. היום זה היום! היום זו המסיבה הכי שווה בכל תיכון "לינקולן"! ואני מוזמנת!
מיד אני מקפצת החוצה מהמיטה, מתמתחת ומגרדת בפדחתי. רגע, יש עוד המון זמן עד למסיבה. היא מתחילה רק בעשר בערב. אין טעם למהר.
אני שוטפת פנים בעצלתיים, אוכלת ארוחת בוקר ומחליטה להוציא את פינקי – כלב השפיץ שלי – לטיול. אני עולה לחדרי, לובשת גופייה לבנה פשוטה וכנסיים קצרים ועומדת מול המראה. שערי החום החלק אסוף לאחור בזנב סוס, עיניי הכחולות המימיות מביטות לעברי. האף הקטן והוסלד. הפה הקטן והורוד, עצמות הלחיים הגבוהות. גוף רזה ובכושר. אני. סון.
אני יורדת במדרגות הלולייניות של הבית, הצמידים שעל מפרקי ידיי מקרקשים. אני שומעת את פינקי נובח באושר ולשונו משתרבבת החוצה משמחה למראי. אני מחייכת אליו והוא מכשכש בזנבו בתגובה.
"בוא פינקי." אני אומרת לו, מתכופפת ומעניקה לו ליטוף. בתגובה הוא מלקק לי את היד.
אני תופסת ברצועה הורודה שמחוברת לקולר שלו, פותחת את דלת העץ של הבית שלנו ויוצאת.
מעיל הדובון שלי שומר עליי מפני הקור של חודש ינואר בבריטניה. הרחוב כולו מרוצף שלג צחור ורך שמתפצח תחת המגפיים האפורות שלי.
פינקי מדלג לפניי על הרגליים הזעוריריות שלו, מכשכש בזנב במרץ כה רב, שלפתע עוברת לי מחשבה בראש שמה הוא יתלש ממקומו. העצים, כולם מסודרים באופן סימטרי להפליא, מעוצבים היטב. למרות שאני גרה בשכונה לא עשירה במיוחד, המשפחה שלי קיבלה את הבית הכי מפואר בה בעקבות עוגמת הנפש שנגרמה לנו בגלל מות אחי, רייף, שנהרג לפני כשלוש שנים. האשמה הייתה של ממשלת בריטניה, וכפיצוי על כך שאיבדנו קרוב משפחה יקר כל כך, הם העניקו לנו בית "מפואר" בשכונה "מפוארת". הרחובות אמנם מטופחים מטעם הוועד השכונתי וטיפה עזרה מהממשלה, אבל זה לא מחפה על כך שאנחנו גרים פה רק בגלל הרצח של אחי. כמעט כל בוקר שאני מתעוררת אני נזכרת בו, חושבת איך הרגיש כשהמאבטח ההוא בפארק ההוא ירה בו רק כי קיבל פקודה להרוג. כי חשבו שהוא מחבל. אז חשבו.
אחר כך היה משפט ואחי כמובן יצא זכאי והמדינה הואשמה כי היא הייתה זו שחילקה למאבטחים פקודה לירות בו. אז כפיצוי אנחנו כאן. אני לא באמת חושבת שזה פיצוי, אני פשוט חושבת שהם רצו קצת לחטא את הפצעים ולתת להם להגליד מעצמם. כמו תמיד. לא באמת אכפת להם, הכל רק בשביל התדמית.
לולא הרצח, היינו עכשיו גרים בבקתת עץ ביער. זה לא נורא כמו שנדמה לכם, זה דווקא מאוד כיף. הכל נורא טבעי ואפשר בלילה לשמוע את הצפרדעים מקרקרות ואת הציפורים שרות בבוקר. אני נהגתי לצאת ללקט אוכמניות, פטל, פירות… ירקות שצמחו אצלינו בגינה מאחורי היער.. הכל היה נורא שלו! כאן רוב הזמן אני מרגישה כאילו העיר מנסה להתפרץ פנימה, והשלווה של השכונה שלנו בקושי עוצרת אותה. כשאני שומעת מכונית חולפת מול הבית שלי אני נבהלת כל כך, שאני נכנסת מיד מתחת לשמיכה ולא יוצאת אלא אם כן יש לי משהו מאוד דחוף לעשות.
בכל מקרה, אני ופינקי המשכנו ללכת לאורך הרחוב שבו אנחנו גרים, מסתכלים מסביב על הבניינים הנאים מצופים השלג. החלטתי ללכת לבקר את חברה שלי, אמה, ולהתייעץ איתה מה כדאי לי ללבוש היום למסיבה שקריסטי מלגה, הילדה הכי מקובלת בשכבה, מארגנת היום בוילה הענקית שלה.
צעדתי ארבעה צעדים, ובצעד החמישי, כאילו מישהו עשה זאת בכוונה, נפער בור באספלט ואני צללתי פנימה.