מלאכים קטנים – פרק שני

אני נוקשת על השולחן בעצבנות.

"אין כרגע פרטים, כשיהיו, אני אודיע לך. החקירה עדיין ממשיכה להתנהל גם בלי שתופיעי פה כל יום." הקול המריר של פריס מהדהד לי בראש.

בימים רגילים – שכבר אין כל-כך כאלו – הייתי יכולה להקשיב למר לינד, המורה להיסטוריה, למרות שחצי כיתה נרדמה אבל היום לא הייתי מסוגלת להביא את עצמי לידי הקשבה, כל שרציתי היה לצאת מהכיתה בזעם הרחק מבית הספר, הרחק מאמנדה, הרחק מתחנת המשטרה, הרחק מכל יצור חי באשר הוא ולהסתגר.
אך לא יכולתי, גם אם הרצון שלי היה חזק הרגליים שלי לא נעו.
אני לא יודעת אם הייתי אומרת שאני חכמה, לפי דעתי חוכמה לא באה לידי ביטוי בציונים על דף אבל כן הבאתי ציונים מעולים הבעיה הייתה שהייתי תלמידה נוראית, אם השיעור היה משעמם והתלמידים היו עושים פעולות קטנות שלא הפריעו למורה אבל אותי הן הוציאו מדעתי.
היו לי הפרעות קשב וריכוז, לכן הרגל שלי רעדה בעצבנות עכשיו והנשימה שלי רעדה. אני תוהה אם אני יכולה להאשים רק את ההפרעות או שמא גם את פריס.
"אנה." לחש לי בריין לידי, הסטתי את מבטי אליו.
בריין היה אותו ילד שבכל שכבה יש – הפופלארי, יפה התואר עם העיניים הכחולות והשיער הבלונדיני, הגוף המושלם והחיוך שגרם לכל ילדה בשכבה לרצות להשליך את עצמה עליו.
לי היו יחסים ידידותיים על בריין, לא שהייתי דלוקה עליו או משהו הוא פשוט היה אדם נחמד מאוד אם אתם דוחפים הצידה את הנטייה שלו לסטוצים – שלא אמורה להשפיע עליכם אם אתם רק ידידים שלו – ואת העובדה שהוא נראה כמו אל אתם יכולים להגיע איתו לשיחות די טובות שבהם אתם מגלים שיש לו גם מוח.

טוב, אז אם בריין הוא הילד הכי פופלארי וכן, זה רק בזכות היופי.
הוא לא היה אדם רע, להפך, הוא היה די נחמד אבל ללא היופי אצלנו בשכבה אתה סתם עוד אחד.
בגלל זה אני נחשבתי לאדם השלישי בסולם הפופלאריות, היופי שלי בעיקר נרכש מאמא שלי, כמו כל שאר אחיי הייתי נמוכה יחסית – מתחת למטר שישים, הבושה – אך פיציתי על זה עם העיניים הכחולות והשיער השחור של אמא שלי שהגיע לי כעת לכתפיים אחרי שהקפדתי להסתפר ולתרום את מה שנשאר. השיער שלי היה על גבול החלק אך היו בו מעט גלים, לעיתים שנאתי אותו בגלל שהבנות בבית הספר היו נותנות לי מבטים נוטפי שנאה ולפעמים בחיוך מזויף היו שואלות "באיזה שמפו את משתמשת?" כאילו שאכפת להן.
אמא שלי דגמנה למחייתה ולכן אני מניחה שכולנו – כל אחיי – נראינו לפחות באזור הטוב.
אך לא ציפיתי כשהגעתי לבית הספר הזה שאקבל גם שנאה וגם אהבה יחד בעקבות המראה שלי, כל הבנות בשכבה שנאו אותי, בין אם מקנאה ובין אם פשוט החברות שלהן שונאות אותי והן נדבקו בזה. בקרב הבנים הייתי די בסדר, אני מניחה, היה לי את בריין כמו שאמרתי והוא היה ידיד נחמד והיה לי את ג'וש שהיה האדם הכי קרוב אליי אך עדיין לא יכולתי להגדיר אותו חבר.
"כן?" שאלתי את בריין מרימה גבות בשאלה.
"זה מחרפן אותך שאני יושב לידייך או שאת ככה עצבנית?" החיוך נפרש על פניו, הוא היה מסוגל לפלרטט מתוך שינה.
"אני אלך על עצבנית." אמרתי, חיוך קטן נפרש גם על פניי כשבריין הניח יד על ליבו ועשה עצמו נפגע מחץ דמיוני.
"נפגעתי, ידידתי." הוא אמר, הוא השתדל ללחוש כדי שמר לינד לא ישמע אותנו.
"יעודד אותך אם אני אשנה את התשובה שלי?" שאלתי, גם אני לוחשת.
"אז זה כן אני, ידעתי, אחרי הכל גם לאנה ג'יין יש חולשות, אני לגמרי אחת מהן נכון?" שאל.
הנהנתי.
"מעולם לא דמיינתי שהאגו שלך כל כך גדול." אמרתי לו, האמת היא שכן דמיינתי אם היו שואלים אותי למי יש את האגו המנופח ביותר בעולם ללא ספק הייתי מציע את בריין והייתי מנצחת.
"אבל את מתה עליי." הוא אמר בשקט.
"אם אתה אומר." אמרתי.

הדיבור הזה אם בריין, למישהו שהוא לא אני ובריין, היה נשמע כשיחה בין זוג או אנשים שיוצאים אבל בריין היה אחד שגם אם תרצה וגם אם לא אתה תגיע לכדי דיבור שכזה איתו.
השענתי את ראשי על השולחן, עיניי הביטו בעיניו של בריין, עייפות.
"קרה משהו?" שאל, הדאגה שהייתה בעיניו הייתה אמיתית לכן שאמרתי לא והוספתי חיוך קטן ואמיתי הוא השתכנע.
הצלצול נשמע ויחד איתו אנחות ההקלה של כל הכיתה ששיעור ההיסטוריה סוף סוף נגמר.
קמתי ממקומי כשכולם החלו להתפזר, מרימה את תיקי על גבי ואת ספריי אספתי בידיי התקדמתי לעבר המסדרון נעלמת בין עשרות התלמידים.