מלוכת הערפדים פרק 13+14

פרק 13
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
המורה אמרה לנו לצייר דיוקן של מה שאנחנו חושבים עליו באותו הרגע. היא הביאה לנו ניירות וצבעים והתחלנו לצייר. אומנות זאת הכיתה הכי אהובה עלי, וגם אני התלמידה המצטיינת בכיתה. לא ממש חשבתי על מה שאני מציירת, היד שלי פשוט ציירה בעצמה. אחרי כמה זמן גמרנו לצייר, והמורה אמרה לנו להציג את הדיוקנים שציירנו. ג’ק הציג את הציור שלו, ובו נראה ילד קטן וחמוד בוכה, בזמן שהוריו נראים מעליו כעוסים ומרימים יד להכות אותו. כולנו ידענו שזה מה שעובר בבית שלו. עדין לא הבנתי למה בית הספר לא שלח איזה עובד סוציאלי שייקח אותו משם לאיזה משפחה אומנת. הלן הציגה ציור שבו נראו זוג אוהבים מתנשקים. לבחורה היה שיער ג’ינג’י ולבחור שיער בלונדיני. בדיוק כמו צבעי השיער שלה ושל ג’ק… אני צרכיה להתחיל לחשוד במשהו? אני הייתי האחרונה להציג את הציור שלי. “טוב אז בואי נראה מה התלמידה המצטיינת שלנו ציירה.” המורה לקחה את הדיוקן שלי והציבה אותו על הכן. ברגע שראיתי מה צירתי, הרגשתי שאני יכולה לצרוח ולברוח, להסתתר בחור החשוך ביותר ולא לצאת משם לעולם.
פרק 14
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
ברגע שראיתי מה צירתי, הרגשתי שאני יכולה לצרוח ולברוח, להסתתר בחור החשוך ביותר ולא לצאת משם לעולם. בדיוקן נראתה אני, מביטה במראת כסף ממורקת. הייתי לבושה בשמלה מלכותית בצבע אדום כדם. כתר משובץ אבני אודם נח על ראשי, הקשתיות שלי אדומות, עם ניבי ערפד מוכתמים דם. מצדדיי היה להק ערפדים ובניהם אבא שלי ודילן. ציירתי את הסיוט שלי. “איזה ציור מעניין… אכפת לך להישאר אחרי בית ספר? אנחנו צריכות לדבר.” אמרה המורה. הנהנתי והיה צלצול לשיעור הבא.
אחרי בית ספר, הלכתי לכיתת אומנות. לפני שאני יספר לכם על השיחה שלי ושל המורה שלי, תנו לי לספר לכם כמה מילים עליה. קוראים לה גברת סנדי, והיא המורה הכי אהובה עלי. יש לה שיער חום גולש, ועניים ענבריות, כמו דבש. בנוסף לזה שהיא מורה לאומנות, היא סטודנטית לפסיכולוגיה. תמיד שיש לי בעיה, אני באה אליה לבקש עזרה. שהגעתי, ראיתי אותה יושבת בשלוחן שלה ומציירת. הצצתי וראיתי אישה יושבת ובוכה, ובחיקה גבר,הוא כנראה היה מת. משמאלם היה כס מלכות מעלה עשן. “זה יפיפה.” אמרתי לה. היא הרימה מבט, וענייה הינו אדמות ונפוחות. “בכית?” שאלתי אותה. “לא, לא.סתם נכנס לי משהו לעניים. בואי נדבר על הציור המעניין שלך.” התישבנו בשתי כיסאות אחת מול השניה. “תספרי לי מה בדיור צירת שם שהסעיר אותך כל כך.” סיפרתי לה על הסיוט שלי, והיא הקשיבה ולא התפרצה לדברי אפילו פעם אחת. “את יודעת שזה רק הדמיון שלך קרסטין. אל תדאגי.” היא אמרה לי. “ אני יודעת, אבל זה הרגיש כל כך אמיתי…”השבתי. “את תראי שיום יובוא והכל התבהר לך. יש לך יעוד בחים, אבל את עדין לא יודעת את זה. תאמיני לי אני יודעת על מה אני מדברת.” תהיתי אם היא רק מפענחת את הציור שלי, או את העתיד שלי. גמרנו לדבר והלכתי הביתה. ישר שהגעתי, ג’וליה קפצה עלי. “איפה היית?! יש לך רק 3 שעות להתארגן!” היא תפסה בידי וגררה אותי לחדרי. “להתארגן למה?” שאלתי. “מה למה? לדייט שלך!״