מלחמה – אפילוג

– נקודת מבט כללית –

ריינה עמדה מול דוכן הנואמים המאולתר לצד הארון הפתוח .
הדמעות לא הפסיקו לזרום מעיינה כשהביטה בגופה השוכבת בארון .
היום אפרירי , והשמש זרחה אבל לא האירה את היום השחור הזה .
המון אנשים עמדו על המדשאה האחורית של הכנסייה בקצה העיירה הקטנה שלהם .
ריינה עמדה מולם ובידה פתק קטן , המכיל נאום קצר .
היא לבשה לגופה שמלה שחורה צנועה ולרגליים נעלה נעלי בובה שחורות .
שיערה החום הנוטה לבלונדיני נח על כתפייה , עיינה החומות היו חסרות ברק , היה חסר בהם את הניצוץ שיש בהם בדרך כלל .
היא הביטה על האנשים הרבים שהגיעו , אל האנשים שהגיעו לחלוק כבוד אחרון .
אביה של אריאל וחברתו ויקטוריה , אימה של אריאל והחבר החדש שלה .
אלכסנדרה עמדה לצד הורייה והדמעות לא חדלו מלרדת .
שון עמד לצידה של אלכסנדרה שמבט כאוב על פניו , הוא לבש לגופו את מדי הצבא , ושרשרת דסקית על צווארו הנושאת את הדיסקית שלו ואת הדיסקית של טיילור .
אדלינה עוזרת הבית של משפחת וולטר , ועוזרת הבית של משפחתה של ריינה קייט .
כול החברים מבית הספר הגיעו שעל פניהם מבט עצוב , הם לא הפסיקו לבכות.
המורים של אריאל הגיעו , ותהוו איך לעזאזל היא חמקה מבין ידיהם , איך הם לא ידעו על המצב שלה .
עיירה שלמה הגיעה לחלוק כבוד אחרון .
ריינה עמדה מול מיקרופון קטן , היא החליטה לדבר מהלב , ולא מהנאום שהכינה .
״היום התכנסנו כאן כדי לחלוק כבוד אחרון עם הילדה היפיפה בעלת השיער הבלונדיני ״.
הדמעות זלגו מעיינה והיא התחילה להרגיש לחץ , היא חיפשה את מבטו המנחם של שון בקהל .
כשמצאה את מבטו המשיכה בנאום .
״היום אנחנו קוברים את הילדה עם העניים הכחולות בהירות ״.
״היא הייתה הכול מהכול , אשיות מדהימה , חברה טובה , ומעל הכול אישיות להערצה ״
״אני לא יודעת איך לא הבחנתי בכאב שלה לפני זה , אולי הייתי אומרת מילה שמשנה הכול ״ גמגמה בבכי ריינה .
״אולי הכול היה שונה , אם הייתי אומרת משהו , עושה משהו ״ .
״היום אנחנו נפרדים ממנה בצער רב ״.
״אבל בשבילי זה לא פרידה , כשיגיע הזמן , וגם אני יצטרף אליך שם למעלה , תבטיחי לי שתחכי לי עם החיוך המדהים שלך , ועם העניים הבורקות שלך ״.
״תבטיחי לי , שתשמרי עלי מלמעלה , תבטיחי לי שתשמרי עלי״ בכתה ריינה והוציאה את כול הכאב שיש לה בלב בפני העיירה .
״היום אנחנו נפרדים מהנערה היפה בעלת החיוך השמח , עם השיער הבלונדיני הארוך והחלק , מהנערה בעלת העניים הכחולות כמו הים״ .
״היום אנחנו נפרדים ממנה ״.

באותו היום עיירה שלמה בכתה על מותה של הנערה היפה בעלת השיער הבלונדיני.

באותו היום עיירה שלמה שאלה את עצמה מדוע ? מדוע היא החליטה ללכת ככה ?

באותו היום עיירה שלמה חלקה כבוד אחרון לילדה שהייתה בסך הכול בת 17.

באותו היום עיירה שלמה הגיעה להלווית הילדה בעלת העניים הכחולות המדהימות .

באותו היום עיירה שלמה התאבלה על מותה של הנערה שהתאבדה על פסי הרכבת .

*********

-כעבור עשר שנים-

״אבל אבא , מה קרה להם בסוף?״ שאל טיילור הקטן שישב על בירכו הימנית של שון .
״הם העבירו את עצמם למקום טוב יותר״ אמר שון .
״אבל אבא, למה הם הלכו ככה?״ שאלה אריאל הקטנה שישבה על בירכו השמאלית של שון .
״את מבינה מתוקה , אלוהים לקח אותם להיות המלאכים שלו ״ אמר לה .
״מה הם הלכו סתם ככה ? בלי להשאיר אחריהם שום דבר ? ״ שאלה אותו בקול הילדותי המתוק שלה .
״הם השאירו אחריהם , מדים , ומחברת תווים״ אמר לילדים שעל ברכיו .
״מה זה אומר ?״ שאל טיילור הקטן .
שון בא לענות לילד הקטן שעל ברכיו , אבל ריינה קטעה אותו .
״שון תפסיק להציק לילדים עם סיפורים על העבר ״ אמרה לו בחיוך מהמטבח .
״קדימה אריאל טיילור , בואו לאכול״ קראה אליהם .
הילדים קמו מברכיו של שון ורצו אל אימם שעמדה במטבח .

׳הם עזבו והשאירו אחריהם , מדים ומחברת תווים׳ .