מלחמה – פרק 1

-נקודת מבטה של אריאל-

ברחתי מהנער ההוא , רצתי הרחק ממנו בחזרה אל הבית שלי שבהמשך .
אני גרה בשכונה מפוארת כזאת , בתים מפוארים ומאחוריהם קו החוף , זה חוף פרטי .
"חכי שנייה" שמעתי צעקה מאחורי , התעלמתי והמשכתי לרוץ בשיא המהירות בחזרה אל הבית .
נכנסתי דרך החצר האחורית , רק שאבא שלי לא יתפוס אותי חוזרת בשעה כזאת .
נכנסתי על קצות האצבעות דרך הדלת האחורית , מרטיבה את שטיח הכניסה מהמים הנוטפים ממני .
שמעתי קול נקישה , הסתובבתי במהירות וראיתי את אבי יושב בשולחן המטבח ושותה כוס מים שעכשיו הניח אותו על השולחן מה שגרם לקול הנקישה .
"אריאל ? השעה כבר 22:50 למה את חוזרת רק עכשיו ? , ולמה את רטובה ?" שאל והמבטא האוסטרלי נשמע ברור בקולו .
אני חצי אוסטרלית חצי איטלקייה , אבל אין לי מבט בקולי .
הייתי אצל ריינה לא שמתי לב לשעה , וכשבאתי הממטרות של אדון וגברת סמית פעלו אז הייתי צריכה לרוץ מהר " תירצתי לו .
הוא הנהן , הוא לא האמין לי .
"לכי לישון אריאל , יש לך מחר בית ספר" אמר והצביע בעצבנות על גרם המדרגות המוביל אל הקומה העליונה .
רצתי במהירות אל חדרי , ונכנסתי ישר אל חדר המקלחת .
השלתי מעלי את הבגדים הרטובים וגלשתי אל האמבטיה המלאה במים חמים .
גופי לאט לאט הפשיר עם המים החמים , גופי עדיין רעד ושני עדיין חרקו מהקור מהמים הקפואים של הים .
נזכרתי בדבר הראשון שראיתי כשפקחתי את עניי , עניים ירוקות מושלמות , נראות כול כך לא טבעיות , ירוקות חודרות כמו צבע של
דשא בשיא פריחתו .
כמעט ונשמתי עזבה את גופי הלילה , רק בגללו אני עדיין חיה .
הכול השתנה מאז שג'וש מת , הכול השתנה בגללו .
ג'וש הוא אחי הגדול , הוא מת לפני שבע שנים , כשהייתי בת 10 בלבד .
היינו קרובים אחד אל השני , תמיד ביחד .
הוא מת בתאונת דרכים , הרכב עלה באש לא נשאר כמעט כלום מגופתו כדי לקבור , בבית הקברות יש מצבה אבל בלי ארון או גופה .
מצבה רק בשביל הזיכרונות , בשביל לשמור את עצם קיומו .
מאז שהוא מת הכול השתנה , אמי ואבי משפחתי כולה השתנתה .
אמי בקושי איתי היא כול הזמן בעבודה , אבי כול הזמן דואג לי יותר מידי , הוא לא נותן לי אוויר לנשימה אני מרגישה כבולה ולא חופשיה .
אני רק רוצה להרגיש את החופש , לצאת עד מאוחר , להשתכר בפעם הראשונה בחיי , להתאהב .
אף פעם לא הייתי מאוהבת , אבי לא נתן לי להתקרב לאף בן .
הוא רוצה שאני יהיה הבת המושלמת , אבל אני לא מושלמת .
אני לא יודעת איך זה להתאהב , מעולם לא חוותי את זה , אבל ברגע שאני יתאהב אני בטוחה שאני ידע איך ההרגשה .
אני יודעת איך זה להתאהב רק מקריאה בספרים , שהדמות מתארת עד כמה הוא אהובה הנצחי , וכשהיא רואה אותו ליבה דופק בחוזקה
וצמרמורת עולה במעלה גבה , שכוח המשיכה מפסיק לעבוד והוא כוח המשיכה עבורה , הוא זה שגורם לה לעמוד על רגליה ולא לרחף באוויר .
אבל הוריי לא מבינים שאין בי שום דבר מיוחד אני בדיוק כמו כולם , כמעט כמו כולם .
אני אוהבת את הוריי , אבל הם כול הזמן עסוקים ב להשוות אותי לג'וש .
ג'וש היה כזה , והוא היה ככה , והוא כול הזמן היה שמה ועשה ככה .
הם כול הזמן אומרים לי איך ג'וש התנהג וכמה הוא היה עבורם הבן המושלם , ועכשיו שהוא לא פה , אני צריכה לתפוס את מקומו .
אני אמורה למלא את החלל שנוצר בלבם כשג'וש הבן הבכור שלהם מת .
ואני מנסה בכול כוחי למלא את החלל , אני מוציאה ציונים טובים , אני מנגנת על כינור ופסנתר , אני אפילו הולכת לפסיכולוגית
המטומטמת שהם מבקשים ממני שאני ילך אליה .
הם חושבים שאני צריכה לדבר אתה כדי לפרוק את הלב ולספר לה איך אני מרגישה ושהיא תעזור לי לפתור את הבעיות שלי .
אבל אני לא מספרת לה , אני לא אומרת לה שאני כבולה ולא חופשיה .
אני לא מספרת לה את הבעיות שלי , אני לא מספרת לאף אחד את הבעיות שלי .
אבל במקום לפרוק את העצבים אצל הפסיכולוגית אני פורקת אותם באמצעות ציור , הדבר היחיד שחשוב לי באמת .
לא לנגן על כינור ולא לנגן על פסנתר , אני רוצה לצייר .
מתחת למיטתי אני מחביאה סט שלם של תרסיסי ספריי , וצבעים שונים , ואת האומנות שלי .
אפשר להגיד שאני גרפיקאית , אני מציירת אומנות רחוב על הקירות , זה הדבר היחיד שגורם לי לשקט נפשי .
אני מוציאה את העצבים הלחצים והדאגות על בלוק ציור לבן , שבמהרה הופך לתערובת צבעים מדהימה .
והציור שלי זה כול עולמי , אני טובה בזה אני רוצה להראות את האומנות שלי לעולם .
אבל ההורים שלי לא יודעים , אם ההורים שלי היו יודעים , הם היו מפסיקים את זה , הם לא היו נותנים לי להחזיק שוב פעם מכחול ביד .
יצאתי מהמקלחת וניגבתי את עצמי במגבת גדולה ורודה ורכה כמשי , לבשתי פיג'מה חמה וזחלתי אל בין מצעי המיטה .
נרדמתי עם המחשבה , 'הכול היה שונה עם ג'וש היה עדיין חי' .