מלחמה – פרק 17

-כעבור שבוע –
עבר עוד שבוע ארוך ומושלם יחד עם טיילור , נשאר לנו רק עוד שבוע וחצי עד שהוא מתגייס .
״אז איך עבר עלייך השבוע ?״ שאלה ג׳יל הפסיכולוגית שלי שישבה מולי על ספת עור שחורה .
״מעולה״ אמרתי לה ולא ארכתי בתשובה.
״קרה משהו מעניין ? יוצא דופן ? ״ שאלה וכתבה משהו במחברת שלה .
לא עניתי לה , הבטתי על החדר מסביבי בשקט .
״אריאל את יודעת שכל מה שאת אומרת לא הולך לצאת מהחדר הזה , תרגישי חופשי לשתף אותי בכול מה שתרצי״ אמרה ג׳יל .
אני לא יכולה להמשיך לבוא לפה בלי לספר לה כלום .
התחלתי לספר לה את כול הסיפור מההתחלה , השמטתי את עניין הנסיונות ההתאבדות ואמרתי לה שהכרנו במסיבת יום הולדה של אימה של אלכסנדרה .
היא הנהנה עם ראשה במשך כול הזמן שסיפרתי את חוויות השבועיים וחצי האחרונים שעברו עלי .
היא המשיכה להנהן ומדי פעם כתבה משהו במחברתה .
״ואיך את מרגישה בנוגע לזה שהוא מתגייס לצבא ?״ שאלה אותי לאחר שסיימתי לספר את הכול .
״אני לא רוצה שהוא יתגייס , הוא יחסר לי מאוד , אבל זאת ההחלטה שלו והוא קיבל אותה הרבה לפני שהכיר אותי , אין לי הרבה מה לעשות בנידון ״ אמרתי .
״איך את מרגישה בנוגע להחלטה שלו , שגויה , טובה ?״ שאלה אותי .
״שגויה , ללא ספק שגויה , אם יקרה לו משהו אני לא יודעת מה יקרה לי , אני מפחדת שהוא יפצע ״ אמרתי לג׳יל .
אם הוא יפצע אני לא יצליח להמשיך הלאה הכאב יהיה קשה מדי , בנוסף בקושי הצלחתי להתגבר על ג׳וש למרות שעברו שבע שנים מאז .
אני נשמעת קטנונית ומוזרה , שבע שנים הם המון זמן בשביל להתגבר על מישהו , אבל אני מעולם לא הייתי חזקה , לא הצלחתי להתגבר הכאב מציק לי עד היום.
״ואיך ההורים שלך מגיבים לכול העניין?״ שאלה ״ ג׳יל ושלפה אותי ממחשבותיי .
״הם לא יודעים ״ אמרתי לאחר רגע .
״בבקשה אל תספרי להם ״ התחננתי לג׳יל שלא תספר להוריי .
״אל תדאגי שום דבר לא יוצא מהחדר הזה ״ אמרה .

השעה שלי עם ג׳יל נגמרה במהירות , יצאתי ממשרדה וחיכיתי ברחוב לאימי שתאסוף אותי .
לאחר כמה דקות שראיתי שהיא אינה מגיעה החלטתי להתקשר אליה , אך היא לא ענתה היא שלחה לי הודעה .
׳אריאל מצטערת אני באמצע פגישה תתקשרי לאבא שיבוא לאסוף אותך ׳
לא היה לי כוח לאף אחד מהם , החלטתי ללכת ברגל , הליכה של בסך הכול שעה , אם אני ילך מהר יותר אז פחות משעה .
התחלתי ללכת לכיוון הדרך המובילה לבית , נותנת לרגשות ולמחשבות להשתלט עלי.
רק עוד שבוע וחצי נשאר לי עם טיילור , אני לא רוצה שיעזוב , מה יקרה לי פה לבד בלעדיו ? .
איך ריינה תצליח להסתדר בלי שון , גם הם זוג מאוהב כמונו , גם שון חברו הטוב ביותר של טיילור מתגייס ביחד איתו לצבא ארצות הברית .
זה החלטה כול כך שגויה , אם יקרה לו משהו אני לא יודעת מה יקרה לי .
זה יהיה כול כך קשה , כול כך קשה לא לראות אותו פה לצדי , לידי , מחבק אותי, מנשק אותי , הוא יחסר לי כול כך אחרי שהוא יעזוב .
אבל הוא הבטיח לי , הוא הבטיח לי שהוא יהיה בסדר ושהוא יחזור .
הוא יבוא לבקר כול כמה חודשים , אבל זה לא מספיק , ביקור של שבוע כול שלושה חודשים זה לא מספיק .
המחשבות לא הפסיקו להציק לי ולשגע אותי , אני לא רוצה שהוא יעזוב .
שמעתי רעש אגזוז מוכר , הסתובבתי אחורנית וראיתי את שון על האופנוע נעצר לידי .
״איפה היית ? ״ שאל אותי .
המשרד של ג'יל ממוקם בצפון העיירה הרחק מאיפה שאני גרה .
״אצל חברה״ שקרית לו , אני לא יכולה לספר לו שאני נפגשת עם פסיכולוגית זה מבייש מדי .
״איפה אתה היית ?״ שאלתי לפני שיספיק לשאול אותי עוד שאלות .
״עבדתי ״ אמר וחייך אלי .
״צריכה טרמפ הביתה ?״ שאל אותי .
״לא זה בסדר״ אמרתי לשון .
״קדימה בואי , אני במילא בדרך לריינה ואתן גרות קרוב ״ אמר מנסה לשכנע אותי .
״אוקי״ אמרתי לבסוף .
הוא הביא לי להרכיב לראשי את הקסדה שהייתה לראשו , עליתי על האופנוע ותפסתי במותניו .
הוא לחץ על הגז ונסע אל עבר הבית של ריינה .
לאחר עשרים דקות הגענו אל ביתה של ריינה , ירדתי מהאופנוע והחזרתי לו את הקסדה , ״תודה שון , מסור ד״ש לריינה״ אמרתי בחיוך והלכתי לכיוון הבית שלי שבמרחק כמה בתים מביתה של ריינה .
״אין בעד מה״ אמר אחרי והלך אל ביתה.
ריינה המסכנה גם היא תישבר כששון יעזוב לצבא , היא תישבר בדיוק כמוני .
נכנסתי אל הבית הריק , אפילו אדלינה לא הייתה פה .
ראיתי פתק צהוב על המקרר במטבח .
׳אריאל הורייך עדיין בעבודה , ואני יצאתי לערוך קניות , אחזור בקרוב , אדלינה ׳.
עליתי לחדרי וסגרתי אחרי את הדלת .
שעון המחוגים המפואר שעל קיר חדרי הורה על השעה 20:30 .
מאז שג׳וש מת הוריי קוברים את עצמם מתחת לעבודה , חושבים שאם הם יעבדו עד אפיסת כוחות הם לא יצטרכו לחשוב על הבן הבכור שלהם שנהרג בתאונת דרכים .
תאונת הדרכים שזעזעה את העיירה הקטנה שלנו .
שמעתי דפיקות קטנות על החלון , ישר עלה על פניי חיוך .
הלכתי אל החלון חדרי והבטתי מטה , ראיתי את טיילור כמו כמעט בכול ערב , זורק אבנים קטנות לחלוני כנו רומיאו מהסיפור רומיאו ויולה .
ירדתי במדרגות אל הקומה הראשונה ויצאתי דרך הדלת האחורית אל החצר .
שם עמד טיילור עם חיוך גדול מרוח על פניו .
רצתי אל בין זרועותיו שקיבלו אותי בחום, ואל שפתיו שנשקו ברכות על שפתיי .
אל עיניו הירוקות המושלמות שמביטות עלי .
״התגעגעתי אלייך״ אמר טיילור ונשק ברכות על שפתיי שוב .
״ראית אותי הבוקר״ אמרתי לו עם חיוך על פניי .
״עדיין״ אמר וצחק .
הלכנו אל מקומנו הקבוע על החוף , גן השעשועים הקטן שעל החוף היפיפה .
התיישבתי על החול הרך , טיילור לידי מחבק אותי .
ראשי מושען על חזהו , וידיו השריריות עוטפות אותי .
״אני לא מאמין שנשאר לנו רק עוד שבוע וחצי ״ אמר .
הנהנתי אליו , שלבתי את כף ידי בידו ונשקתי את שפתיו החמות .
השמים כבר החשיכו ואלפי הכוכבים זוהרים נגלו בשמים הכחולים כהים .
נשענתי אחורנית על החול הרך נותנת לגרגרים הצהובים להתערבב עם שערי הבלונדיני , טיילור נשען גם הוא על החול לצידי .
״אם היית יכולה לקבל כול דבר שרק היית רוצה במה היית בוחרת ? ״ שאל אותי לפתע טיילור .
״את ג׳וש ״ אמרתי בלי לחשוב פעמיים .
טיילור יודע מי זה , הוא יודע את הסיפור המזעזע מנקודת המבט שלי , כאב מתמשך של שבע שנים .
אבל לולא המקרה הזה מעולם לא היינו מכירים טיילור ואני .
הכרתי את טיילור בפעם הראשונה כשהוא הציל אותי מנסיון ההתאבדות הראשון שלי .
״אני פה לצידך אהובתי״ אמר טיילור ונשק לראשי .
״אני יודעת״ אמרתי .