מלחמה – פרק 21

״אריאל תפסיקי לנגן״ פקדה עלי אדלינה שישבה על הספה בסלון צופה בחדשות .
״למה ?״ שאלתי אותה והורדתי את ידי מהקלידים הלבנים שחורים .
״בואי תראי !״ אמרה לי .
קמתי ממושב העור הלבן של הפסנתר והתיישבתי ליד אדלינה על הספא צופה בטלווזיה .

״תאונה קטלנית ביחידה מספר 764 בצבא״ אמרה קריינית החדשות .
שידרו תמונות של מסוק מתרסק ועולה בלהבות .
הלב שלי השתולל ודפק בחוזקה , מה לעזאזל זה אומר ?
טיילור נמצא ביחידה הזאת .
הראש שלי הסתחרר קשות , ורעד חזק עבר בכול גופי .
עולמי נחרב עלי , לבי התרסק והתפורר עד אפר .
״שישה הרוגים וארבע-עשר פצועים קשה״ נשמע קולה של הקריינית על רקע התמונות הקשות .
לא הצלחתי להוריד את עייני מהמסך , מסוק התרסק , שישה נהרגו ארבע-עשר נפצעו .
המספרים האלה לא יצאו לי מהראש , שישה נהרגו וארבע-עשרה נפצעו .
״יחידה מספר 764 של המארינס האמריקאי מושבתת לאלתר ״ קולה של השדרנית נכנס מאוזן אחת ויצאה מהשניה .
הרעד בגופי התחזק והדמעות הציפו את עיני , שישה נהרגו וארבע-עשרה נפצעו .
״השמות עדיין לא הותרו לפירסום , ברגע שיהיו דיווחים חדשים נודיע לכם, עכשיו נעבור לתחזית ״ אמרה השדרנית החדשות .
הדמעות זרמו במורד לחיי , וגוש חנק את גרוני .
אם טיילור אחד מן השישה ההרוגים ?
אם טיילור אחד מן הארבע-עשרה הפצועים ?
״אריאל?״ שמעתי את אדלינה שואלת בשקט .
בלי לומר דבר קמתי ויצאתי מהבית , רצתי במהירות לאן שרגלי נשאו אותי .
הדמעות לא הפסיקו לנזול מעיני כמו ברז דולף , הרגשתי איך החיים שלי מתפרקים לאט לאט .
אלוהים בבקשה שזה לא הוא , בבקשה שהוא לא אחד מן ההרוגים או מן הפצועים , אלוהים בבקשה !
שכבה דקה של זיעה כיסתה את מצחי ונהיה לי חם , הסחרחורת התחזקה ובקושי הצלחתי לראות משהו .
הגעתי לבית הקברות , דווקא לפה רצתי?
שאלתי את עצמי , בעוד שאני פוסעת בין המצבות בדרך המוכרת אל המצבה של ג׳וש .
אם טיילור ימות אני לא יודעת מה יקרה לי .
כרעתי ליד המצבה , שמו של ג׳וש חרוט על האבן האפורה .
״ג׳וש ? , העולם שלי מתפרק״ לחשתי אל הקבר הריק שלו , אין בפנים לא ארון ולא גופה .
הדמעות שוב מציפות את עיני וזורמות במורד לחיי מכתימות את האדמה היבשה , הכאב כול כך חזק כמו אלפי סיכות הננעצות בלבי .
האם הוא אחד מן ההרוגים ?
האם הוא אחד מן הפצועים ?
אבל הכול שאלה של ׳אם׳ יש לו ביחידה 50 חיילים , יש סיכוי של 30% שזה לא הוא .
יש סיכוי של 30% שהוא חי , ונושם , ולא קרה לו כלום .
אבל יש סיכוי של 20% שזה כן הוא , שהוא כן אחד מן הפצועים או גרוע יותר אחד מן ההרוגים .
אני בקושי נושמת , והדמעות לא מפסיקות לנזול מעיני במורד לחיי נספגות בג׳קט .
קול הבכי שלי נשמע בחוזקה בבית הקברות הריק .
הפלאפון שלי צלצל , הוצאתי אותו מהכיס וראיתי את שמה של אדלינה על המסך .
נתקתי את השיחה , אין לי מצב רוח לאף אחד .
עד שאני ידע בוודאות שטיילור בסדר , שהוא חי , שהוא בריא ושלם .
הלכתי אל כיוון הבית של טיילור סבתו אמורה להיות בבית , היא צריכה לדעת את החדשות הרעות .
הבית של טיילור במרחק של עשרים דקות הליכה , אבל לא אכפת לי .
לא אכפת לי אפילו שגשם צולף מתחיל לרדת מהשמים ולהרטיב אותי עד לשד עצמותיי .
הרגליים שלי כבר כואבות , אבל לא אכפת לי אני חייבת להגיע אל הבית שלו.
לאחר דקות ארוכות של הליכה , ביתו של טיילור נגלה לעניי .
האורות בסלון דלוקים , זה אומר שסבתו עדיין ערה .
עוד לפני שהגעתי אל הדלת , היא פתחה אותה וקראה לי להכנס מהר כדי לא להירטב מהגשם .
למרות שאני רטובה מכף רגל ועד ראש .
אני נכנסת אל הבית החמים , תמונה של טיילור עם מדים ממוסגרת על הקיר גורמת ללבי להחסיר פעימה .
היא מחבקת אותי בחוזקה , כנראה שהיא כבר יודעת את החדשות הרעות .
אבל הכול שאלה של ׳אם׳ .
האם זה הוא ?