מלחמה – פרק 22

״זה לא הוא נכון ? בבקשה תגידי לי שזה לא הוא״ אמרתי לאלן סבתו של טיילור .
״שמות ההרוגים והפצועים עדיין לא ניתנים לפרסום״ אמרה אלן בדיוק כמו קריינית החדשות ממקודם .
״בואי תשבי , אני יביא לך מגבת״ אמרה ופנתה אל עבר הקומה העליונה .
התיישבתי על ספת העור החומה , על הספא הזאת אני וטיילור ישבנו כול הזמן .
הלב שלי נמחץ , אלוהים בבקשה שזה לא הוא .
תמונה ממוסגרת של טיילור על שולחן הקפה בסלון משכה את תשומת ליבי .
חיוך כו מאושר ויפה , העניים שלו בורקות בצבע הירוק המדהים הזה .
הרמתי את התמונה מהשולחן ובחנתי אותה מקרוב , הדמעות זלגו מעייני ונשרו על הזכוכית שמכסה את התמונה .
הרעד שוב השתלט עלי , אגרפתי את ידי מנסה להשתלט על הרעד שפקד אותי לשווא .
אני רוצה לראות אותו שוב , לראות שהכול בסדר , לראות שהוא בריא ושלם .
אבל המספרים לא מצליחים לצאת לי מהראש , שישה הרוגים , ארבע עשרה פצועים .
שישה הרוגים .
ארבע עשרה פצועים .
המספרים לא מפסיקים להתנגן בראשי בדיוק כמו המנגינה השקטה שנגנתי מקודם על הפסנתר הלבן בביתי .
זה נראה כאילו זה קרה לפני נצח , אני רק רוצה לדעת שהוא בסדר , שהוא חי .
אלן ירדה מהקומה השנייה נושאת על ידה מגבת גדולה לבנה , וטרנינג שחור של טיילור .
היא הביאה לי את הבגדים היבשים והמגבת ואמרה לי להתנגב ולהחליף בגדים בזמן שהיא תכין תה .
קילפתי מעלי את הבגדים הסחוטים מי גשמים , נגבתי את גופי בעזרת המגבת ולבשתי מעל את הטרנינג החם והיבש של טיילור .
ריח הבושם שלו נישא באפי , לטרנינג יש את הריח הנעים והמוכר של טיילור .
זה שיגע אותי , זה שיגע אותי להיות באי ידעה מה קורה עם טיילור , אם הוא בסדר .
אבל הכול שאלה של ׳אם׳ .
לאחר כמה רגעים בודדים אלן חזרה מהמטבח ונשאה על ידיה מגש כסף גדול, הנושא עליו קומקום המלא בתה רותח , ושתי כוסות חרסינה .
היא התיישבה על הספא לידי , ומזגה לתכולת כוס החרסינה הלבנה את התה הרותח .
היא הגישה לי את הכוס , וחייכה חיוך חם ומנחם במעט .
לגמתי מהתה החם , זה שרף במורד הגרון , אבל אכפת לי , זה שורף בדיוק אותו דבר כמו האי ידעה מה קורה שמה .
אי הידעה מה קורה בשדה הקרב , במלחמה שטיילור משתתף בה ולוקח בה חלק .
זה חם , זה שורף , וזה משגע אותי לגמרי לחיות בעובדה שאני לא יודעת מה עם טיילור .
אם הוא חי ?
אם הוא פצוע ?
וגרוע יותר , אם הוא מת ?
אבל שוב , הכול שאלה של ׳אם׳ .
״באת לפה ברגל ?״ שאלה אותי אלן ולגמה מהכוס המלאה תה שלה .
״הייתי בבית הקברות״ אמרתי לה .
אני זקוקה למישהו , למישהו שאני יוכל לתת לי כתף לבכות עליה , מישהו שיבין את הכאב שלי .
הכאב הגדול של להיות באי ידיעה מה קורה שמה בקרב .
״מה עשית שמה ?״ שאלה אותי אלן ושלפה אותי מהמחשבות שהשקעתי בהן.
״ביקרתי את הקבר של אחי״ אמרתי לה .
ושוב שבע שנים של כאב חוזרים להציף אותי , בנוסף כול מה שקרה בשלושת החודשים האחרונים .
וגם הדמעות לא מאחרות להגיע ולזרום במורד לחיי .
אלן הושיטה לי מפית קטנה לבנה בכדי שאני ינגב את שובל הדמעות שנמרחו על פניי .
לקחתי מידה את המפית ונגבתי את עיני ולחיי מהדמעות המלוחות .
״זה עוד לא בטוח שזה הוא אריאל , עדיין לא הותירו לפרסם את שמות הנפגעים״ אמרה אלן בתקווה שתצליח לנחם אותי ולו במעט .
אבל שום דבר שאמרה לא ניחם אותי , רק שאני אדע בוודאות שטיילור לא אחד מן הנפגעים , אני אנשום לרווחה ויהיה לי את השקט הנפשי שאני צריכה בכדי לעבור את היום הקשה הזה .
״הכול יהיה בסדר״ היא אומרת לי עם חיוך כול כך מזויף , והמשפט הזה נשמע כול כך שקרי , אפילו היא לא בטוחה במה שאמרה הרגע .
גם היא רוצה ומקווה לראות את הנכד שלה חי ונושם , בריא .
הפלאפון שלי צלצל , אני מופתעת איך הוא לא נרטב בגשם הזלעפות שיורד בחוץ .
הבטתי על המסך , שמה של ריינה כתוב באותיות שחורות .
-״הלו?״ עניתי בלית ברירה , אני לא יכולה לסנן את כולם .
-״אריאל״ שמעתי את קולה החנוק דמעות של ריינה .
״אני יודעת״ מלמלתי אל ריינה ועיני שוב מוצפות דמעות .
״אדלינה התקשרה אלי ממקודם , היא אמרה לי שברחת ואז ספרה לי את החדשות ״ אמרה בקול עצוב ומלא כאב .
-״אני אצל אלן ״ אמרתי לריינה .
-״אריאל בבקשה תגידי לי שהם בסדר ״ התחננה אלי ריינה מהצד השני של הקו .
אני לא יכולה לשקר לה , אני בעצמי לא יודעת מה קורה שמה , והאם הם בסדר .
ושוב הכול שאלה של ׳אם׳ .
-״אני לא יודעת אם הם בסדר״ פלטתי לאחר שתיקה קצרה שנוצרה בנינו .
שמעתי את קולות ההתייפחות החזקים של ריינה , את קול הבכי הכאוב שלה .
עולמה נחרב , וגם העולם שלי .
אני רק רוצה לדעת שהכול בסדר , שיביאו עוד פרטים לעזאזל .
אני לא יכולה להמשיך להיות במתח ובלחץ , אני רוצה לדעת שהוא בסדר .