מלחמה – פרק 25 ואחרון

-כעבור חמישה שבועות-

עברו להן חמישה שבועות , חמישה שבועות בלי טיילור .
חמישה שבועות בלי אהבת חיי .
חמישה שבועות בלי טיפת אור בחיים .
חמישה שבועות מוכת יגון .
חמישה שבועות שהדמעות לא פסקו להגיע .
חמישה שבועות עברו מאז שחרב עלי עולמי .

ושוב אני מתעוררת באמצע הלילה , חונקת את הצרחה שרוצה להיפלט מפי .
שוב אני מתעוררת באמצע הלילה שטופת זיעה ומתנשפת בחוזקה .
שוב יש לי סיוטים , סיוטים ארוכים ומיגעים וכול שניה בהם נמשכת נצח .
נצח שלם בלי טיילור .
החיים שלי מתפוררים לאט לאט .
לפני שבוע הוריי סיפרו לי שהם מתגרשים .
בכול הפעמים שהם אמרו שהם הולכים לבקר את סבתי החולה , הם בעצם הלכו לבית המשפט לחתום על מסמכים שונים.
מסתבר שלאימי יש בן זוג חדש , הם עברו לגור בעיירה הסמוכה .
גם לאבי יש חברה חדשה , קוראים לה ויקטוריה , היא עברה לגור אצלנו .
אלה היו החמישה שבועות הקשים בחיי .
לפני שבועיים וחצי התקיימה ההלוויה של טיילור .
הכול מאותו היום היה מטושטש לגמרי , הייתי שקועה בעולם מלא כאב .
לא הפסקתי לבכות לרגע , והכאב רק התגבר מרגע לרגע .
כול החיים שהכרתי השתנו , החיים שהכרתי כבר לא קיימים יותר .
הכול השתנה מאז שג׳וש מת , מאז שטיילור מת .
קמתי מהמיטה והלכתי אל חדר המקלחת הפרטי שלי , שטפתי את פניי במים קרים כקרח .
גררתי את רגליי אל הסלון בקומה התחתונה , והתיישבתי מול הפסנתר הלבן שניצב בפינת החדר .
וכמו שעשיתי בחמשת השבועות האחרונים , נגנתי .
מלאתי את מחברת התווים שלי במנגינות של עצב מלאות בכאב .
רשמתי את התווים , תו אחר תו , וגמרתי את הדף האחרון במחברת המלאה מנגינות שאני כתבתי והלחנתי .
האוויר בבית החניק אותי , אני בקושי מצליחה לנשום גם ככה .
נעלתי לרגליי את נעלי הספורט שלי ויצאתי דרך הדלת האחורית , אל השביל הארוך מקצה אחד של עיירה אל הקצה השני .
שביל ארוך על החוף המלא חול צהוב ורך.
השביל מתחיל במרכז המסחרי בצפון העיירה ומוביל עד תחנת הרכבת הישנה בדרום העיירה .
התחלתי ללכת לאורך השביל , לאן שרגלי לקחו אותי .
הקור המקפיא הצליף על גופי החשוף , לבשתי לגופי מכנס פיג׳מה קצר , וגופיה לבנה צמודה .
שיערי הבלונדיני הארוך נח על גבי ועף עם משבי הרוח לצדדים , למרות הקור לא הרגשתי דבר .
איבדתי כול תחושה לפני חמישה שבועות.
הבטתי אל השמים הכהים , עננים אפורים המאימיים להתפרץ בכול רגע נתון כיסו את שמי הלילה .
מבעד למסך העננים אפשר לבחין בכוכבים הזרועים בשמים האפלים .
הבטתי אל שעוני שעל מפרק כף היד שלי, השעה כמעט חצות .
מבטי נעוץ בריצפה , לא הבחנתי בכלל לאן אני הולכת ולאן מועדות פניי .
עברתי את ביתה של ריינה , וגם את ביתה של אלכסנדרה .
אני כול כך מקנאה בריינה , ששון בריא ושלם .
אני גם רוצה שטיילור יהיה בריא ושלם , אבל הוא מת , הוא לא חי , הוא מת .
המחשבה הזאת לא נותנת לי מנוחה ומטרידה את מוחי בלי הפסקה , משגעת אותי וגורמת לי לסחרחורות חזקות .
׳ טיילור לא חי , הוא מת ׳
׳ הוא מת , הוא לא חי ׳
׳טיילור מת , הוא מת , הוא מת ׳
המחשבה הזאת לא עוזבת אותי , עוברת בראשי 24 שעות ביממה , גם כשאני ישנה , היא לא עוזבת אותי .
׳כי הוא מת׳
כמו תקליט שרוט שלא מפסיק להתנגן במוחי , מנגינה צורמת ומחרישת אוזניים גורמת לי להתקפל על ארבע .
׳כי הוא מת׳
בלי ששמתי לב , הגעתי אל תחנת הרכבת הישנה בדרום העיר .
התיישבתי על הרציף מטילה את רגלי באוויר .
בדיוק פה , טיילור הציל אותי מנסיון התאבדות נוסף , בדיוק פה .
הבטתי אל הנקודה בה עמדתי על המסילה .
נזכרתי ברגע הזה שהוא קפץ עלי , והפיל אותי ארצה , כדי שאני לא יפגע מהרכבת.
אני לא יכולה לשכוח שום זיכרון שלי מטיילור , גם הרעים וגם הטובים .
הוא שינה לי את החיים , מרע לטוב .
בלי לחשוב פעמיים אני קופצת מהרציף ועומדת על מסילת הברזל הקרה .
הבטתי שוב אל השעון שעל מפרק כף ידי, חמישה לחצות בדיוק .
אני מרגישה טיפת מים צונחת מהשמים ופוגעת בראשי , אני מביטה אל המרומים וגשם חזק מתחיל לרדת .
המים מרטיבים אותי מכף רגל ועד ראש , מדביקים את הבגדים שלי אל עורי הרטוב, ושיערי נדבק לראשי .
אני נושמת עמוקות את ריח הגשם , וזה מעלה בי זיכרונות לריח הבושם הנעים של טיילור .
אני כול כך מתגעגעת אל ריח הבושם של טיילור , אני כול כך מתגעגעת לטיילור .
אני מרגישה איך האדמה והמסילה מתחילות לרטוט מתחת לרגליי ,אני מיישרת מבטי אל האופק ורואה את אורות הרכבת הרחוקים .
הרכבת מתקדמת בשיקשוק גלגלים על מסילת הברזל שעליה אני עומדת , מתקדמת במהירות עצומה .
אבל אני עומדת רקועה על המסילה לא מוזיזה סנטימטר בגופי .
אורות החזקים של הרכבת מאירים את החשכה יותר ויותר ככול שהרכבת מתקדמת לעברי .
׳זה רק משחק , לראות מי מישתפן קודם אני , או הרכבת ׳ .
הרכבת מתקדמת במהירות עצומה על מסילת הברזל , הרטט שעובר בה עולה מטפס מכפות רגלי , במעלה גבי , ועד לקודקודי .
עייני לא יורדות מהרכבת המתקדמת לעברי במהירות , עוד דקה אחת והיא מגיעה .
׳זה מין משחק כזה לראות מי מישתפן קודם אני , או הרכבת ׳.
הקטרים ככול הניראה ראו אדם על המסילה אז הם הפעילו את הצופרים החזקים .
רעש הצופר החזק רעם וצרב באוזניי , הגשם השוטף לא חדל מלרדת .
הבטתי אל המרומים , אל השמים הכהים נותנת לגשם לשטוף אותי .
אני עוצמת את עיניי ופורשת ידי לצדדים , רוח חזקה הבאה מכיוון הרכבת מעיפה את שיערי הרטוב אחורנית .
׳זה מין משחק כזה לראות מי מישתפן קודם אני , או הרכבת .
קולות הצופר ממלאים את אוזניי , והרטט במסילה גובר ככול שהרכבת קרבה אלי יותר ויותר .
האור החזק מסנוור אותי למרות עייני העצומות , אני מאגרפת את ידיי לשני אגרופים קמוצים , ופותחת את עייני מישרת מבט אל הרכבת המתקדמת ובאה לעברי .
׳זה מין משחק כזה לראות מי מישתפן קודם אני או הרכבת ׳.
הרכבת קרובה אלי , הרכבת במרחק של כמה שניות ממני , הרכבת מתקדמת לעברי .
הרכבת פוגעת בי .
הרכבת מרסקת את עצמותיי , אני עוצמת את עייני בפעם האחרונה .
ג׳וש ? טיילור ? , אני באה !