מלחמה – פרק 9

"כשאני חושבת על זה אני לא מכירה אותך , אני לא יודעת עלייך כלום , ובכול זאת אתה יודע את סיפור חיי" בערך חשבתי לעצמי , לא את כולו , את רובו .
"מה את רוצה לדעת?" שאל לאחר רגע .
"מי אתה לעזאזל ?" שאלתי עם חיוך קטן על פניי .
הוא התחיל לצחוק , "אמרתי לך שאת משהו מיוחד ?" אמר ונאנח בחיוך .
הנהנתי אליו ונתתי לו מכה קטנה בכתף .
"אוץ' " אמר בציניות וחייך אלי , משום מה פעם ראשונה שלא טבעתי בעיניו הירוקות המושלמות אלה בחיוכו הכובש .
'אריאל תפסיקי לדבר שטויות ,מה קורה לך?' חשבתי , 'פשוט תפסיקי' ציווה המוח .

השמיים התחילו להחשיך בהדרגה , "אני ממש חייבת ללכת" אמרתי לטיילור , הוריי בטח עוד מעט יחזרו מבית סבתי .
חזרנו בחזרה לעיירה , הוא הוריד אותי ליד ביתי ונפרד ממני לשלום .
נופפתי לשלום בזמן שהמכונית התרחקה בכביש ונעלמה מעבר לפינה , נכנסתי דרך הדלת האחורית .
התגנבתי בשקט אל חדרי בלי שאדלינה תראה אותי , היא עמדה במטבח ובישלה , כנראה שהוריי מגיעים בקרוב .
עליתי במדרגות על קצות אצבעותיי ועליתי במהירות אל הקומה השנייה , נכנסתי לחדרי וסגרתי את הדלת .
החדר לא השתנה , אדלינה לא נכנסה לפה למזלי .
כריות המיטה מתחת למצעים שיראו כאילו אני ישנה , חלוק הרחצה מהבוקר נח על הרצפה המבריקה .
הורדתי מהר את בגדיי והחלפתי לפיג'מה , נכנסתי אל בין מצעי המיטה .
הייתי די עייפה , עפעפיי צנחו מטה ושקעתי בשינה עמוקה מלאת חלומות .

–
"תפסיקי" שמעתי צעקות רמות , "תרדי מהמסילה" הצעקות התחזקו וצרמו באוזניי .
הייתי בתחנת הרכבת הישנה , דמות דקת גזרה עמדה על פסי הרכבת , לצידה עמד דמות גדולה של גבר .
"זה לא משחק , תרדי מהמסילה" שמעתי את צעקותיו של הגבר .
אני עמדתי על הרציף והבטתי עליהם .
רוח קלה נשבה והעיפה אחורה את שיערי .
"קדימה , תרדי מהמסילה את עוללה להיפגע" המשיך לצעוק הגבר על הדמות דקת גזרה שעמדה על המסילה .
"מה לעזאזל ?" שאלתי את עצמי וניסיתי למצוא תצפית יותר ברורה .
שמעתי קולות צופר חזקים שצרמו באוזניי , הבטתי אל האופק .
הרכבת התקדמה בעוצמה אדירה אל עבר הדמות שעמדה על המסילה .
"היא תיפגע" אמרתי לעצמי .
"היי!" צעקתי בכול הכוח , "רדי מהמסילה" צעקתי בחוזקה עד שגרוני צרב .
קולי לא נשמע ונבלע בקול צופר הרכבת , הם לא שמעו אותי , או ראו .
הרכבת דהרה על המסילה אל עבר הדמות במהירות אדירה .
"בבקשה תרדי , אני מתחנן" צעק הגבר , אבל הדמות על המסילה עמדה כאבן ולא זזה ממקומה .
כעבור שניות אחדות הרכבת פגעה בה במהירות אדירה , רסקה את עצמותיה והעיפה אותה מהמסילה .
הגבר עמד במקומו המום ואינו יודע מה לעשות , הוא רץ אל הדמות ששכבה כמה עשרות מטרים משם .
ירדתי מהרציף ועקבתי אחריו אל עבר הדמות הזרוקה על הרצפה .
הרכבת נסעה ונעלמה באופק .
הבטתי עליהם מהצד , דמות דקת גזרה ישבה בין ידיו של הגבר .
היא הייתה פצועה כול כך קשה , רק מלראות אותה כאב לי .
פנייה מלאות בחבלות , שריטות , מכות , ודם אדום סמיך נזל מאפה אוזנה ומקצה פיה .
רגלה הייתה מסובבת בצורה לא טבעית .
שיערה הבלונדיני מבולגן מלא בעלים קטנים .
עייני נקרעו לרווחה כשראיתי במי מדובר , "לא זה לא יכול להיות" מלמלתי .
נסתי לקרוא אל גבר , אבל הוא לא שמה את קולי .
הבחנתי בי פצועה וחבולה בין ידיו של טיילור .
רעש חזק של סירנות נשמע ברקע , "האמבולנסים יגיעו כול רגע" אמר אל דמותי הפצועה שבין ידיו .
"טיילור אני פה" נסתי לקרוא אליו , שיבחין בי .
אבל הייתי לא אחר מרק צל בלתי נראה , הם אינם רואים אותי .
היא שוכבת בין ידיו עדיין הייתה חיה , פצועה וחבולה , מדממת מכול מקום אפשרי .
"ג'וש" היא מלמלה והושיטה את ידה אל האוויר , לכיווני .

נגיעה קלה בכתף העירה אותי , קמתי בבהלה .
השעון על הקיר הורה על השעה 23:30 .
אגלי זיעה קטנים הצטברו על מצחי , התנשפתי בחוזקה מנסה להתאושש מחלום הבלהות זה .
מחלום הבלהות שבו ראיתי את מותי , אם טיילור לא היה מציל אותי מהרכבת .
אימי רכנה מעלי , "אריאל חזרנו , אדלינה אמרה לי שאת לא מרגישה טוב" אמרה .
לא אמרתי דבר , הסתובבתי לצד השני וכיסיתי את גופי בשמיכה למרות החום .
אימי נאנחה ויצאה מהחדר , היא בטח תחשוב שאני כועסת עליה כי היא רתקה אותי , אני כועסת עליה המון .
קמתי מהמיטה והחלפתי את הפיג'מה , לבשתי חצאית קצרה אוורירית וגופיה לבנה חלקה , היה לי חם אני רוצה לצאת לנשום קצת אוויר צח .
ברחתי דרך הכניסה האחורית בלי שהוריי או אדלינה יבחינו בי והלכתי אל מקומי הקבוע .
מקום קטן על החוף , ריק מאדם .
פה ניסיתי פעם הראשונה להתאבד , אבל טיילור הציל אותי פה בפעם הראשונה .
ישבתי על החול הצהוב , רוח קרירה נשבה מכיוון הים וגרמה לי לרעד קל .
רק לפני כמה ימים ניסיתי להתאבד פה , הבטתי אל עבר הנקודה בדיוק שאליה נכנסתי למים .
הגלים נשברו ברכות על החוף הרך , כאילו הם קוראים בשמי , הם כאילו מזמינים אותי להיכנס , כאילו אני שייכת למים ואסור היה לי להינצל .
בלי להסס אני מורידה את הכפכפים שלרגלי , עומדת על קו המים בדיוק באותה נקודה שבה עמדתי בפעם הקודמת .
מוחי אומר לי , 'לא , אל תעשי את זה' ולבי אומר לי 'תכנסי פנימה' .
אני לא יודעת אחרי מי ללכת המוח , או הלב ?
תמיד אני קוראה בספרים על הדמויות הראשיות , שתמיד בוחרות ללכת אחרי הלב , גם אני צריכה ללכת אחריו ?
צעדתי צעד נוסף לכיוון המים , הגלים שטפו אותי ברכות וקרסולי נבלעו לגמרי .
'אל תעשי את זה' מוחי ציווה עלי , 'קדימה תכנסי' לבי צעק בחוזקה והאפיל על מוחי .
התקדמתי עוד צעד , ועוד אחד , ועוד אחד , ועוד צעד נוסף , ברכיי נבלעו מתחת למי הים הקרים .
'תכנסי עמוק יותר' אמר הלב , 'אריאל אל תעשי את זה' אמר המוח .
מה אני אמורה לעזאזל לעשות ? .
רגליי נשאו אותי פנימה , גם אם לא רציתי , הם עשו לפי רצונם ולא הצלחתי לשלוט עליהם .
המים הגיעו עד מותניי , 'בבקשה אריאל תפסיקי' מוחי ציווה עלי .
אבל לבי לא ציית ולא הקשיב , רגלי נשאו אותי עמוק יותר במים הקפואים .
המים הגיעו כמעט עד כתפיי , דמעות גדולות זלגו מעניי והתערבבו עם מי הים המקיפים אותי .
המים השחורים הכהים הקיפו את כולי , 'קדימה אריאל עוד קצת' אמר לבי .
תמיד אומרים שצריך ללכת לפי הלב , תמיד אומרים לא להקשיב למוח .
אבל משהו פה מוזר , הלב שלי משחק תפקיד לו הוגן , ומוחי רוצה רק בטובתי .
אבל בכול זאת אני לא מקשיבה לא למוחי ולא ללבי , אני יודעת בדיוק מה אני עושה , כמו בכול הפעמים הקודמות , בלי היסוס קופצת אל הסכנה .
"אל תעשי את זה" שמעתי קול צועק מכיוון החוף .
רגע לפני שהמים הקיפו את כולי , הבחנתי בדמותו של טיילור על החוף .
המים סגרו עליי וראייתי היטשטשה , ראותיי התמלאו במים מלוחים ששטפו את גרוני וראותיי .
הפעם זה יקרה , אני בטוחה בזה .
עצמתי את עניי , כול הנראה בפעם האחרונה בחיי .
הכול נהיה שחור לגמרי , לא נשמתי , לא הצלחתי לצעוק לעזרה , המים נבלעו בגרוני ומילאו את פי .
הרגשתי מחנק בגרון , את הצורך לשאוף אוויר צח , לנשום אוויר נקי .
עכשיו אני יודעת , עכשיו אני יודעת את זה .
עכשיו זה יקרה , זה קורה !
המים סגרו עלי , עצמתי את עיני הכחולות בהירות בפעם האחרונה בחיי הקצרים .