מן גורל שכזה – פרק 4

בהפסקה שלפני השיעור האחרון, ג'ורדן נדבק עלי שוב.
"שמעתי את מה שמייק אמר לך…" אחר בהיסוס.
גיחכתי. "כולם שמעו את מה שמייק אמר לי." אמרתי בזלזול והתחלתי ללכת לכיוון כיתת האומנות, אך הוא המשיך לצעוד לצידי.
"הוא צודק." אמר.
"באמת? כל אחד חושב שהדעה שלו צודקת. וסתם שתדע, ממש לא מעניין אותי מה כל אחד חושב." נשפתי בכעס והתחלתי ללכת מהר יותר.
"לא התכוונתי לזה, אבל יש עקרונות ונורמה מסויימת שכולם מסכימים עליה, כמו אדם שרוצח מישהו." ניסה להסביר את עצמו, אך רק סיבך את העניינים.
קפצתי את אגרופי ונשמתי עמוק. "אז עכשיו אני רוצחת…" סיננתי.
נכנסתי לכיתה וסגרתי את הדלת לפני שהספיק להכנס. שכחתי שזהו אחד השיעורים המשותפים שלנו. עכשיו, במשך כל השיעור, ארגיש את עיניו קודחות בגבי ולא אוכל להתרכז.
מיסיס רוס עדיין לא הופיעה וג'ורדן התקרב לשולחני.
"תקשיבי, לא התכוונתי לזה. אבל אני חושבת שאת צריכה לשנות את הגישה שלך, היא מוטעית." התנצל.
נאנחתי וקברתי את ראשי בין ידי, עד שהוא חזר למקומו ביאוש.
המורה התקדמה למרכז הכיתה ותוך כדי, הסבירה את מהלך השיעור. הרמתי את ראשי בעניין, זה יהיה שיעור מעניין, אני אוהבת להתעסק בצבעים.
התחלתי לצייר, שקועה בעצמי ולא שמתי לב לזמן שחלף. לפתע הבטתי סביבי וגיליתי שהכיתה ריקה. המורה בחנה את הציורים שהשאירו התלמידים ומאחורי ישב ג'ורדן שלא טרד את מנוחתי כלל והמשיך לצייר בנחת.
"אתם יכולים להמשיך עוד קצת זמן, אבל אל תתעכבו יותר מידי." אמרה מיסיס רוס.
חזרתי לצבעים שלי. כמעט סיימתי, רק עוד כמה תיקונים ושיפורים קטנים. הדלת חרקה, כנראה ג'ורדן סיים ויצא.
מיסיס רוס ישבה על הכסא מול הציורים, מבטה עבר דרכם והיא נראתה מכונסת בעצמה. לא. טעיתי, היא נראתה עצובה, כאילו נזכרה בדבר מה שגרם לה צער.
כשראתה שקמתי וסיימתי עם הציור, ביקשה לראותו. הגשתי לה את הקנווס והיא סקרה אותו ברפרוף.
"רק את יכולה לעשות דברים כאלו, הצבעים שלך מושלמים." החמיאה לי בפיזור נפש ונראה היה שהיא כלל לא שמה לב למה שציירתי.
ואז ההבנה הכתה בי כרעם ביום בהיר ובו במקום ידעתי שצדקתי, בקוראי את המבט המשתוקק שתלתה המורה לאומנות בציורים.
לא ידעתי כיצד להגיב ותהיתי אם היכולתי להקל מעליה את הצער שאליו נחשפתי. לבסוף רק חייכתי אליה במבוכה ויצאתי מהכיתה בחיפזון.
מועקה גדולה נתיישבה על ליבי, ג'ורדן היה בחוץ וחכה לי כנראה.
"גם את שמת לב לזה?" שאל, כשבחן את הבעת פני המהורהרת והעגומה.
"כן." אמרתי בשקט, שכחתי ממנו לגמרי, רק דבר אחד העסיק אותי כעת והמשכתי ללכת לכיוון המכונית מבלי להקדיש תשומת לב רבה לג'ורדן.
"את יודעת למה המורה נראתה מוזר בסוף השיעור." ספק שאל ספק קבע.
התעלמתי ממנו. נכנסתי למכונית ונסעתי הביתה. העצב קרע אותי מבפנים והתאמצתי שלא לבכות, לא ידעתי שאני יכולה לכאוב כל כך עבור אדם שבקושי הכרתי והדבר הכי מתסכל הוא שלא אוכל לעשות דבר כדי לשנות את המצב.
כשהגעתי לביתי החלטתי, לשם שינוי לנסות להכין ארוחה תזונתית אמיתית, יותר מושקעת משניצל וחביתה. כשהתחלתי עם הניסויים הקולינריים, התקשתי לאמי ובקשתי שתשתדל להגיע מוקדם יותר היום. היא אכן הגיעה ואני קיבלתי הוכחה שהנסיונות שלי להחזיק את המשפחה המתפוררת שלנו הם לא לחינם.
מזה זמן רב, ישבנו שלושתנו מסביב לסולחן, אכלנו ביחד וג'סי סיפר לנו על הטלנובלה שהתרחשה אצלם בכיתה. זה היה נחמד לשבת כך ביחד, אפילו לא לדבר ולהסתכל על אמי שחייכה בשביעות רצון והקשיבה לג'סי בעניין.
למדתי היום משהו חדש, למדתי לא לוותר ולא לזרוק לפח דברים שאחרים כל כך מתאמצים, אך לא משיגים. רק חבל שלמדתי זאת על חשבון הצער של מישהו אחר.