מסיבה גדולה שלי – פרק א חלק 1

מסיבה גדולה שלי
פרק א'

1– הייתי נער
אתם בטח מכירים את המצב הזה – נתקע לך איזה קטע מוזיקלי במוח ומתנגן מעצמו בלופ מחורבן שלא עוזב אותך ולא משנה מה שתעשה. בדרך כלל הוא נעלם אחרי יום-יומיים, בגלל שעניינים אחרים דוחקים אותו כדי למלא לך את המוח בשטויות מחורבנות אחרות, אבל יש מקרים, כמו זה שעליו אני עומד לספר לכם, שקטע כזה הוא רק דלת לסיפור אחר לגמרי. אני לא הולך לספר לכם על כל החיים המחורבנים שלי או משהו כזה, אני רק אספר על הדבר המטורף הזה שקרה לי לפני חצי שנה בערך, קצת לפני שהחלטתי להשתגע באמת, ושבגללו הייתי צריך ללכת עם הקטע הזה עד למקום שאני נמצא בו עכשיו.
מה שבטח תרצו לדעת קודם כל זה מאיפה באתי, מה עשיתי בחיים שלי, איפה אני נמצא עכשיו וכל החרא הזה, אבל לא ממש בא לי לדבר על זה כרגע. שמי רמי, כך רשום בתעודת הזהות שלי. לא רם ולא אברהם ולא רחמים ולא עמירם או כל שם אחר שמתאים לשם החיבה הזה. הסיבה היא שהשם הזה שימש את אבי כשם מחתרת באצ"ל, לפני הקמת המדינה. היה להם קטע כזה להשתמש בשמות מזוייפים, כאילו שהשם יכול להסוות אותך או משהו. איך שלא יהיה, זה היה גם השם שבו הכירה אותו אמי, והרבה פעמים חשבתי על הסמליות הזו, כי זה בטח אומר משהו שאביך נותן לך את שמו המזויף, זה שבו הקסים בזמנו את אמך. אני הקשקשן הכי גדול שפגשתם בחיים שלכם. זה מביך ממש, כשאני מתחיל לספר משהו, אף פעם אי אפשר לדעת איפה זה יגמר, אני יודע שצריך להתמקד בנושא אחד כשמספרים סיפור, בלי חריגות שעולות על העצבים, הצרה איתי שאני דווקא אוהב שחורגים מהנושא, זה נראה לי יותר מעניין מפרטים טרוויאלים כמו זה שיש לי דירה נחמדה ברחוב שקט, או שנותרו לי חודשים ספורים לחיות, או שיש לדירה שלי יציאה לגג, וארבעה עצים שמסוככים על חלונות חדר השינה, ושבו יש לי מיטה רחבה מלאה בכריות גדולות שאני נוהג לחבק בשנתי, כאילו, את מי מעניינים פרטים כאלו בכלל.
איך שלא יהיה, אם לחזור לנושא, בערך שבועיים אחרי שנודע לי על הסוף המחורבן שממתין לי, התחיל להסתובב לי במוח השיר הישן הזה, חוזר על עצמו שוב ושוב ושוב, כמו תקליט ונילה שהמחט נתקעה לו באחד החריצים. "הייתי נער" קוראים לו, והוא היה אחד הלהיטים שנולדו אחרי הניצחון במלחמת ששת הימים, בשנת 1967, הייתי אז ילד בן אחת-עשרה, והשנה הזו הייתה כנראה השנה המכוננת בחיי, כמו בחייהם של רבים מבני דורי. ב-67´ עדיין לא הייתה טלוויזיה בישראל, רק שידורי ניסיון, כפי שקראו להם אז, שהסתכמו בדרך כלל במסך מלא פתיתי שלג בוהקים ומרצדים. זה לא הפריע לי ולרמי בן דוד לשבת שעות מרותקים למקלט היחיד ברחוב – זה שהביאה השכנה לילי אסור (זה היה שם משפחתה), מאנגליה ארץ מולדתה. לא כל כך בגלל התכניות, אלא יותר בגלל לילי עצמה, ´חתיכה´ משגעת שבעלה, ד"ר אסור, שירת כרופא צבאי בבסיס מרוחק, ובקושי הגיע לחופשות.
לילי הייתה חברתה הקרובה של אמי, וכשהתחלתי ללמוד אנגלית נענתה לבקשתה והתנדבה לסייע לי בשיעורי הבית, אחרי הכל, אנגלית הייתה שפת-האם שלה. כך מצאתי את עצמי מגיע אל ביתה פעמיים בשבוע בשעות הערב, אחרי שהשכיבה את שני ילדיה לישון. היה קיץ, והיה חם, ולילי, המורה הפרטית שלי, הייתה לבושה רק במינימום ההכרחי – גופיה ומכנסיים קצרצרים. שמעו, הייתי בקושי בן אחת עשרה, אבל השדיים הזקורים שלה, ובמיוחד צמד הפטמות שאיימו לחורר את הגופייה הדקה, עוררו בי ריגושים שעד אז עוד לא הכרתי בכלל.
אני יודע שאני זורק את האשמה לכל מה שארע בהמשך על מישהו אחר, אבל זה מה שקרה באמת: כשסיפרתי לרמי בן דוד על והשיעורים הפרטיים הללו, ועל הריגושים שעוררו בי, הוא היה מוכן להתערב שלא יהיה לי אומץ להמתין ליד חלונה אחרי תום השיעור ולהציץ בה כשהיא מתפשטת לפני השינה. זה היה אסור באופן ברור, אך אני מעולם לא השבתי את ידו המושטת להתערבות ריקם – "אברהם יצחק ויעקב" חתכתי בעזרת ידי השניה על הידיים הנלחצות, וחתמתי בכך את ההתערבות. כל חיינו לא הצלחנו להיגמל מה´אברהם יצחק ויעקב´ הטיפשיים האלה שלנו, וככל שהתבגרנו כך הם הפכו אפלים יותר, מלוכלכים יותר, ובעיקר מסוכנים יותר. משלב מסוים כבר ברור היה לשנינו שבסופו של דבר הם יסתיימו במותו של מי מאיתנו, רק שלא היה ברור אם יהא זה מותי שלי או שלו.