מסיבה גדולה שלי פרק א – 13 סוף פרק א

13 – אמא
כמו שאתם כבר בטח מבינים, זה הולך להיות קטע הסיום של פרק א, וכמו בכל סיום, גם בו נוצק מן עצב של פרידה מתקרבת. כשישבתי לכתוב את הספר הזה הבטחתי לעצמי שאמנע ככל האפשר מ"ארס-פואטיקה" (היינו דיבור על תהליך הכתיבה כחלק מהיצירה עצמה) שכן כאביי על סיומו הקרב של פרק ברומן, או כל כאב אחר שיש ביני לבין המילים הללו שאני מאלף אינו מעניינו של הקורא, כפי שבעיותיו אינן מענייני. אני מרשה לעצמי את הגלישה הזו כי קטע הסיום של הפרק הזה הוא גם קטע הסיום של ילדותי, וקטע הפרידה שלי מבית הורי, המקום הבטוח ביותר עלי אדמות עד לא מזמן.
אז איך קורה שילד אהוב מתחיל לחוש דחוי?, ואיך מגיע ילד בן ארבע עשרה להכרה שעליו לעזוב את בית הוריו כדי שהחיים ישובו למסלולם? ראוי שתאמרנה כמה מילים בעניין הזה, שאחרי הכל זה היה השוט שהוציא אותי לדרך.
הלילות ההזויים בהם הפכתי לצילם של הוריי הסתיימו לילה אחד בו נתפסתי על ידי אבי צמוד לחריץ בדלת בפוזה שלא השאירה שום ספק. אני זוכר את האור שסינוור לפתע את עיניי, את ידו האיתנה אוחזת בזרועי, ואת מבטה הלא מאמין של אמי. כשנשלחתי בחזרה למיטתי ידעתי שאיבדתי את אהבתה, ושלעולם כבר לא תהיה שלי. כל אותו לילה הרטבתי את הכרית בדמעותיי, מקלל את אבי על שזכה בה, והרחיקה ממני לעד.
ביום המחרת נאטמה הדלת שבין החדרים בארון גדול שסגר עליה לתמיד. דלת חדר השינה של הורי ננעלה, החשש והחשד הפכו כה מוחשים עד שניתן היה כמעט לגעת בהם. הבית סגר עלי. לא הצלחתי למצוא מקום להניח את עצמי. לא העזתי להביט בעיני אמי, לא העזתי לקום בלילות ממיטת אפילו לשירותים. אני חושב שבלילות המיוסרים הללו הגעתי להכרה הזו שרק אם אעלם משם, רחוק מהבית הזה ככל שאפשר, יוכלו הורי לשקם את שהרסתי עבורם בהתנהגותי הנלוזה.
בית הספר החקלאי שבחרתי בחופזה היה לכל הדעות מוסד לימודים מכובד, שההיסטוריה שלו נטועה בלב ההוויה הציונית ומלחמת הקוממיות, ובין בוגריו נכללו מנהיגים גדולים של העם. יתרונו הגדול בעיני היו 126 הקילומטרים שהפרידו בינו לבין בית הורי, המרחק הגדול ביותר שיכולתי למצוא. כשבישרתי לאמי את החלטתי היינו לבד בחדר הילדים. אני ישבתי על מיטת הנוער שלי והיא נשענה על שולחן הכתיבה שתחת החלון. היא הליטה פניה בידיה ותוך שגעתה בבכי ניסתה לברר מה רע ב"כפר הירוק", שהיה גם הוא בית ספר חקלאי, ושכן מרחק הליכה מהשכונה. אבל לא היה עם מי לדבר, ועניין זה רק חיזק את בכייה, עד שהדביק גם אותי. ברורה הייתה לשנינו סיבת התעקשותי כמו הידיעה שזו למעשה הברירה היחידה שנותרה לי, כי לא את חיי המשפחה של הורי הייתי צריך להציל, אלא את שפיותי

סוף פרק א