מסיבה גדולה שלי – פרק ג 28

24/09/2016 497 צפיות אין תגובות

28

אמא 2

"תכין לי איזה שפריץ קטן?" שאלה אמי בקול מתפנק ואני חשתי איך הדם אוזל מפני. מעבר לחלון הסגור כופפה הרוח את שורת עצי הצפצפה שבחצר כמו היו רקדניות דקיקות וגמישות. על שולחן האוכל היו מונחות צלחות ארוחת השבת מלאות למחצה בצ'ולנט המפורסם שלה, ולא היה מי שייהנה ממנו מלבדנו. אחי האמצעי היה בצבא, אחי הקטן שהה בקיבוץ, ורק אני מצאתי בבית הורי מקלט מפני מאיר והבוסים מהדר יוסף שחיפשו אחרי. אבינו שהה באותה תקופה בצדו השני של העולם, אליו נדד בחיפושיו אחר העושר החמקמק. זה עתה שבה מביקור נוסף אצלו, עמוסה מתנות יקרות בהן ניסה לפצותה מעט על העדרותו, כאילו שחלוק בית יקר מתחרה שחורה ועדינה כזה שעטתה בצהרי שבת זו יכול היה לפצות במשהו על חסרונו של מישהו.
חלוק מתחרה שחורה, שקופה במידה, אך עדיין מהוגנת מספיק כדי להתעטף בה לארוחת צהריים משפחתית של יום שבת בצהריים, לפני המנוחה הקדושה ואחרי ה"שפריץ" המסורתי, – תערובת של מעט וורמוט לבן עם סודה מהסיפולוקס.
חשתי כמו נוצקה עופרת באיבריי. לא הצלחתי לזוז. בדה ז'ה וו מושלם עלה בי זיכרון אותו שולחן אוכל לצידו הסבנו, ארוחת שבת בצהריים כבר לפני תומה, אחי ואני טורפים קינוח, היא מבקשת מאבי שיכין לה שפריץ קטן, והוא נדלק כמו קיבל הבטחה. "תנו לגברת שפריץ!" היה קורא בהתלהבות וממהר להכין עבורה אחד. אחרי הארוחה הם היו ממהרים לפנות את הכלים מהשולחן ולהעלם בחדרם. זמן מה אחר כך כבר עלו ממנו ניחוחות תאווה ונשימות כבדות שהעידו על המתרחש מאחורי הדלת הסגורה.
שנים ארוכות לא שמעתי את המשפט הזה, אך הייתי עדיין מותנה אליו לא פחות מאבי הרחוק. האם ידעה זאת? היא נשענה לאחור והביטה בי משועשעת, "כשגברת מבקשת שפריץ, לגבר אסור לתת לה לחכות" היא ציחקקה, היא השתעשעה בי, היא כינתה אותי גבר, וביקשה ממני שפריץ, דחפתי את כיסאי לאחור והכרזתי בקול: "תנו לגברת שפריץ!"
ארון המשקאות ניצב בסלון, וכשפתחתי אותו עלו מתוכו ריחות של אסור שעכשיו כבר מותר. בקבוק הוורמוט ניצב בקדמת הארון. העריתי ממנו מנה נדיבה אל כוס גבוהה, ושבתי למטבח כדי להוסיף לו את "תכין אחד גם לעצמך".
"אני לא שותה אלכוהול אמא" אמרתי,
"כן" ענתה, "הבנתי שאתה מעדיף לעשן חשיש"
"זה הרבה יותר בריא מאלכוהול אמא" אמרתי
"איך זה בכלל נראה?" תמהה בקול רם
"את רוצה לראות?"
"כאן?, זה לא מסוכן?"
"שטויות, זה קטן"
"כמה קטן?"
"בערך כמו אצבע"
"אצבע?, איזה אצבע?" היא הציגה את אצבעותיה עטוית טבעות היהלום, "זו? אולי זו?", הכרתי כבר את מצב הרוח שלה אחרי השפריץ, מתגרה כזה, משועשע.
יצאתי להביא את החומר מהמחבוא שלי בחצר. בחוץ תלה גשם כבד, והקור השיב לי מידה של שפיות. מה אני עושה חשבתי באימה אני הולך להראות לאמא שלי את קופסת הסמים שלי. אסור לי להראות לה אותה, אסור לי להודות בכלל שיש לי קופסא כזו, אבל היא ביקשה, מסקרנות, לא כדי לגעור, והגיע הזמן שתפתח קצת את המוח, ואני כבר אדון לעצמי, ואין לי מה לפחד ממנה, היא רוצה?, אין בעיה, היא תקבל,
"הנה", אמרתי לה, "זה כל הסיפור"
היא ריחרחה את המלבן החום, תוהה על מרקמו,
"זה חשיש?"
"זה חשיש"
"איך אתה מעשן את זה?"
"אני מפורר חתיכה ומערבב עם טבק של סיגריה"
"מה זה עושה לך?"
"בערך מה שעושה לך הוורמוט"
"זה הכל?"
"אפילו פחות".
"תכין אחת, אני רוצה לראות"
"כאן? במטבח?"
"לא, בוא נעבור לסלון, יהיה יותר נוח"
היא פינתה את כלי האוכל אל הכיור וכשהבטתי בה מאחור שמתי לב שחלוק התחרה החדש שקוף הרבה יותר משנדמה היה לי. תחתוניה הכהים, מן הסתם עוד אחת מהמתנות שהעניק לה אבי, ארזו באופן מדויק את אחוריה הגאים. טיפות ראשונות הקישו בחלון המטבח, מבשרות על המבול שבעקביהן.
"אתה בא?"
הייתי צריך להימנע מכך, כמו שהייתי צריך להימנע מכל כך הרבה דברים להם נכנעתי במהלך חיי, אבל אלו כבר מים תחת הגשר, דברים שקרו נסגרו ונחתמו בעבר. העובדה שאני מעלה אותם מן האוב לא תשנה זאת יותר. הגשם בחוץ התחזק, הפך מבול ממש. קופסת הסמים שלי נראתה כמו שגיאה על השולחן הסלון של הוריי. ידי רעדו כשהכנתי את התערובת לג'וינט. אמי התפרקדה על הספה והביטה בסקרנות במעשיי. אמרת חלוקה הוסטה מעט, מגלה טפח ומסתירה טפחיים. הצלחתי לארגן את הג'וינט כך שתראה כמו סגריה פחות או יותר, השחלתי פילטר קרטון מצידה האחד וצבטתי בשני כדי לסגור את פתחה.
"הנה", הגשתי לה אותו, "זו ג'וינט"
"מעשנים אותו כמו סיגריה?"
"לא, לוקחים את השאכטה ישר לריאות"
"ולא נחנקים?"
"מתרגלים"
"אני יכולה לנסות?"
"את בטוחה?"
"בטוחה, כן"
כששלפתי את המצית מכיסי לא יכולתי שלא לחוש בלחצו של ידידי המתעורר מעברו השני של הבד, ושמחתי שזה בטח רק חלום, כי זה היה הזוי מדי מכדי להיות מציאות. ריחו המתקתק של החשיש עלה בחדר הסלון של הוריי, הורס את מעט הטאבואים שעוד נותרו. אמי אחזה בג'וינט בחשש, והזכירה לי סצנה מהסרט "התפשטות" של מילוש פורמן, בה קבוצת הורים לילדים שברחו מהבית מתנסים ביחד בעישון חשיש כדי להבין טוב יותר את עולמם של ילדיהם הנעלמים. היא ינקה מפיית הקרטון בזהירות, מנסה למלא אחר ההוראות, השתנקה, השתעלה, אך לא ויתרה. "זה טעים" קבעה וינקה מהסיגריה שוב. "צריך ללמד אותה להעביר ג'וינט" חשבתי אני, בחלום, ונטלתי את הג'וינט מידה. זה היה חשיש משובח, תוך שתי שאכטות עפתי לשמיים, ורק שם הבנתי שהחומר הזה יעיף אותה לקיבינימאט."
שיט" ציחקקה פתאום "מה קורה לי?"
"מה קורה לך?"
"אני חייבת משהו מתוק, יש עוגת גבינה במקרר"
פתאום החלום שחלמתי נראה לי ממש לא לעניין. רציתי להתעורר ממנו, ולהעיר גם אותה, אך היא רק עלתה עוד ועוד, טיפסה לראשונה בחייה במדרגות הסוטול. כששבתי מהמטבח עם העוגה מצאתי אותה יושבת זקופת גב ומבטה הנדהם נעוץ בחלון עם הצפצפות שהיטלטלו ברוח. היא הייתה מסטולית בפעם הראשונה בחייה, ועלי, הטייס שלה, הייתה מוטלת החובה לדאוג שהסוטול הזה שלה יעבור הכי טוב שאפשר, אבל איך אפשר לשלוט במצב כזה, היא צחקה צחוק גדול, משוחרר, צחקתי גם אני, למרות שלא היה לי מושג על מה. היא ביקשה שאשים מוזיקה, הקצב הרים אותה מן הכורסא, והיא נשבתה בו כל כולה. טיפות הגשם הטיחו עצמן כמטורפות על זגוגית החלון. אמרות חלוק הסאטן שלה התרחקו זו מזו כשחוללה עצומת עיניים מולי, מסעירה כמו משהו שאסור לחלום עליו אפילו, היא הושיטה יד, בוא, ואני באתי. היא חיבקה אותי וחזה נמעך לחזי, 'מלאך מיוחד שלי' לחשה אלי, שפתיה סנטימטרים משלי. בשארית שפיותי ניתקתי מחיבוקה והובלתי אותה אל הכורסא. היא השתרעה בה מתנשפת, אדמומית פשתה בלחייה.
"הזהר בדברים שאתה מאחל לעצמך" אמר פעם סיני חכם, "כי הם עלולים להתגשם". הוא בטח התכוון למצב הזה. אמי הייתה שרועה על הכורסא בסלון, חשופה ומסעירה כמו שלא הייתה מעולם, מוכנה לכול, אבל כשהפנטזיה התנגשה במציאות חשתי רק בחילה גדולה. היא החלה לייבב בשקט, הנחתי לה לחבק אותי ולהרטיב את כתפי בדמעות תסכול על צהרי השבת המיותמים שלה, על בעלה שהרחיק ממנה עד קצווי תבל, על כל מה שלא קרה, שלעולם לא יוכל לקרות. כשדעך הבכי סיעתי לה לקום ולעבור אל חדר השינה, כיסיתי אותה בשמיכה והמתנתי עד שנרדמה. אחר כך ניגשתי לחדרי, ארזתי תרמיל מסע, ונמלטתי מבית הוריי בפעם האחרונה


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
11 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך