מסלולים ישנים, שחקנים חדשים- פרק 2- הגענו! + יאללה מכות!

ככול שהבית התרומם היה יותר קשה לעמוד. נפלתי על הרצפה בקול חבטה עמום, ומיד חיפשתי משהו להאחז בו.
הדמעות פרצו מעיניי, דאגה השתלטה על מוחי.
'איפה לעזאזל קראש?…'
זה היה הדבר היחיד שעבר בראשי. התרוממתי בזהירות תוך שאני נעזרת בשולחן חסר רגל.גררתי את עצמי לעבר קראש והשאר, אוחזת פעם בכיסא, פעם בכוננית, פעם במדף ריק, ופעם בשקע ברצפה.
אחזתי בידו של אחי, ובדיוק ברגע שבו הרגשתי הכי נוח, והכי בטוחה,הבית נחת על אדמה בחבטה מטלטלת.תשואות נשמעו מבחוץ, ואני קמתי, מסוחררת מעט.
"קראש?" לחשתי בדאגה והבטתי בו.לא ממש הופתעתי לראות אותו מעולף, אחרי הכל, הטיפוס של רכבות ההרים עם סיבובי ה360 מעלות זו אני, ולא הוא.
קמתי והחלתי ללכת. לא הופתעתי לראות חלונות מנופצים וספרים שנפלו ממדפיהם. לקחתי את מחשב הנייד הכחול שלי, ויצאתי החוצה.פתחתי את הדלת בעדינות, והיא נפלה מציריה. התכווצתי כשזו נגעה ברצפה. כעת היו התשואות חזקות הרבה יותר.
זה היה מן מגרש גדול עגול המזכיר אולם, אך השמיים היו פתוחים מעליו.מראה מסחרר של אלפי, או אפילו עשרות אלפי כוכבים בשמיים מעלי עצר את נשימתי. העיגול היה מחולק לשמונה חלקים: בשבעה מהם ישבו מין יצורים חייזריים קטנים ירקרקים וכחולים, ובשמיני היה כס מלכות גדול, מכוסה קטיפה אדומה. באמצע המגרש, הייתה מן במה מוגבהת מעט, והיו עליה שלוש במות בגבהים שונים לפי מקום ראשון, שני ושלישי. הבמות מעט ריחפו במקום. הן היו עשויות ממתכת בוהקת בצבע סגול. במסגרת הבמה היו פסים דקים בצבע זהב.
הרמתי את זוג ידי באוויר בניצחון, והקהל השתולל.
לפניי ראיתי את ה"אויבים" שלי ושל קראש.
אבל ראיתי שם גם מישהי שלא הכרתי… ניסוי חדש?
היא החלה להתקרב אלי, שולפת זוג חרבות כפולות.
היה לה שיער שחור,ופס כחול נגלה בו. זוג אוזניי ארנב שחורות לבנות בצבצו מתוך שערה השחור כליל.
היא לבשה חולצת בטן תכולה עם כוכב לבן עליה, מכנסים עם דוגמא צבאית בכחול ושחור,נעלי ספורט שחורות עם סוליה גבוה כחולה כהה, וסיכת עכביש על ראשה. צלקת נראתה לאורך לחיה, ואיפור כחול עיטר את עיניה. עורה היה לבן לגמרי.
עיניה האפורות בהקו, ואז היא תקפה.
אני התחמקתי בקלילות, ומעוצמת ההדף היא עברה אותי ונעצרה מאחורי.
היא ניסתה לתקוף שנית. אחזתי בידה, וזרקתי אותה על הרצפה.
"את באמת חושבת שתוכלי לנצח אותי?" שאלתי אותה בזלזול והנחתי את ידי בכיסיי הטרנינג הכחול שלי.
היא ניסתה לתקוף אותי שנית כשידי בכיסיי הטרנינג, אך אני חסמתי אותה בקלות, ובעטתי בה עד שהתנגשה בבית שלנו.
"מה אני אמרתי? תעזבי אותי." אמרתי באדישות והסתובבתי.
היא חשבה שתוכל להפתיע אותי בעזרת מתקפה מאחורה, אך אני זזתי בזמן והיא שוב נפלה על הרצפה.
מובסת ומושפלת, חבוטה ושרוטה, היא ויתרה ונשארה על הרצפה.
הקהל הריע, ואז ראיתי את קראש יוצא. נופפתו לעברו בידי בהתלהבות, הוא הבחין בי והחל להתקדם לעברי.