מסעות בטמריה, מסע שני/ספר שנים עשר: המאווים – פרק 64

לפרק הקודם:

מסעות בטמריה, מסע שני/ספר שנים עשר: המאווים – פרק 63

—
כמה ימים עברו?
אחד? שניים? שלושה?
האוכל הוא לא רע – לחם לאמבס טעים ומי מעיין מזוקקים.
אמא הולכת וחוזרת, גאה בי על היהלומים הצבעוניים שאני מוציאה ומראה לי תכשיטים שייצרה מהיהלומים שהבאתי לה.
"אמא, ספרי לי משהו על המשפחה," אני מבקשת בהפסקת האוכל היום. "כל מה שאת זוכרת".
"עצמי את עינייך, יקירתי" היא מבקשת ואני מבצעת זאת ברצון.
"ילדתי, העבר שלנו הוא אפל," היא נאנחת. "אבל תקשיבי היטב למילים שאני אומרת, כי הן מכילות את המפתח למטרה ולגורל שלך".
"כולי אוזן" אני משיבה.
"שמך אינו אלא תווית ואין לו כוח על העתיד המצפה לך, לא משנה מאיפה באת, או מה עשוי להכיל העבר שלך," אומרת אמא. "מה שחשוב באמת הוא ההווה – שמצאנו אחת את השנייה ושאנחנו שוב משפחה מאושרת".
כן!
זה בדיוק מה שהתאוויתי אליו מילדות!
"תחזרי אחרי מה שאמרתי" היא מבקשת.
אני חוזרת אחריה מילה במילה "השם שלי אינו אלא תווית ואין לו כוח על העתיד המצפה לי, לא משנה מאיפה באתי, או מה עשוי להכיל העבר שלי, מה שחשוב באמת הוא ההווה – שמצאנו אחת את השנייה ושאנחנו שוב משפחה מאושרת".
"תפקחי עיניים" היא מבקשת ואני עושה כדבריה.
הרגשת הקלה ממעמסה חולפת בי.
הגעתי הביתה וכאן אישאר!
—
"ילדתי," אני שומעת את אמא ממעלה פתח מערת היהלומים וקולה מבוהל "בואי אליי בבקשה, אני צריכה את עזרתך בדחיפות".
אמא זקוקה לעזרה?
אני מפילה את המקוש, רצה אחוזת טירוף לפתח המערה ויוצאת ממנה במאמץ.
מחזה מדהים מתגלה מול עיניי.
קריסטלים יוצרים מעגל רחב על האדמה מסביב לעץ, ואל העץ קשור בגופו ובידיו איש צעיר נמוך ומנומש.
פני האיש הינם כפני ילד ושיערו בצבע שתני.
"איילקס?" קורא האיש כשמבחין בי.
אני מביטה סביב לראות מי זאת איילקס.
"איילקס, זה האוזן!" הוא קורא אליי. "אני יודע שהתחלנו על רגל שמאל – אבל בבקשה תוציאי אותי מכאן!".
אמא ניגשת אליי "את מכירה אותו?".
אני חושבת שוב ואז מודה בכנות "אין לי מושג מי זה האיש הזה, או מי זאת האיילקס עליה הוא מדבר".
"האיש הזה מאיים על הבית שלנו ועל חבריי," היא אומרת ומצביעה לאיש הטועם לשם האוזן. "הוא רוצה את היהלום הטהור לעצמו!".
"מה את רוצה שאעשה?" אני שואלת אותה.
"הרגי אותו," היא אומרת. "כדי שיהיה יותר קל למצוא את היהלום הטהור, צריך לטהר את טמריה מנשמות אפלות. הנשמה של האיש המרושע הזה תישאב אל היהלום – מה שיגרום לו לצמוח החוצה".
האיש נכנס לפאניקה "איילקס, את מכירה אותי! הכרנו באסטליה, המלך קוסטום חיתן אותנו בבית הסוהר של טמריה הבירה ו…".
"אין לי מושג מי זאת האיילקס הזאת עליה אתה מדבר," אני מצהירה ואז מוסיפה "ואם הייתי מתחתנת עם מישהו – בטח הייתי זוכרת את זה".
"הוא מנסה להציל את עצמו, זה הגיוני" מסבירה אמא. "הרגי אותו".
"להרוג אדם כשהוא חסר יכולת להגן על עצמו?" אני שואלת. "זה לא מוסרי!".
"את צודקת, חמודה שלי," היא מביטה בי במבט אוהב ואוהד. "יחד עם זאת, אם הוא יברח – הוא יספר על היהלומים לכל מי שיקשיב, ואז החיים שלנו יהיו מוקצבים בזמן עד שיבואו המונים להילחם על הבית שלנו".
היא צודקת.
זה חייב להיעשות.
אני נכנסת אל המעגל ותחושה קרה אופפת אותי.
משהו או מישהו מסתתר וצופה בי, אני יודעת את זה!
ניסיונות ההיחלצות מהחבלים של האיש הכבול נעשות נואשות יותר ויותר ככל שאני מתקדמת אליו, עיניו נפערות ומביעות אימה כשאני מתיישבת צמוד אליו ושמה את ידיי על חזהו כדי לבדוק את דופק הלב שלו.
קצב הפעימות דוהר בקצב אמוק!
הוא מביט בי מבט חודר ומתחיל לבכות עם קול מתוח "איילקס, צאי מזה! את חייבת להיזכר מי את! את הרבה דברים – אבל את לא רוצחת!".
"אמרנו שיש לך ייעוד ילדה, נכון?" קוראת אמא. "ייעוד מתחיל בהגנה על המשפחה".
היא צודקת.
"אני לא מי שאתה חושב שאני. אני… " קשה לי להסביר את זה במילים. "אני מצטערת שאני צריכה לעשות את זה, אבל זה הכרחי. אמא שלי… זה יהיה הסוף שלנו אם לא אהרוג אותך".
האיש מתחיל לומר משפט "היא ל…" אך לפני שהוא מסיים, אני רוכנת קדימה ומצמידה את ידיי אל גרונו של האיש ומפעילה לחץ בכוח שלא ידעתי שיש לי.
קולו מושתק כשהאוויר נמחץ מריאותיו, ואני צופה באימה איך מאבקיו הולכים ונחלשים עד שהוא שוכב מולי ללא תנועה.
ההבנה של מה שעשיתי מכה בי כרעם, ואני נרתעת לאחור בהלם וחוסר אמון.
רצחתי מישהו שלא יכל להגן על עצמו!
פתאום אני רואה את האיש מרחף מעט מעל הגופה כשזוהר סביבו, ואז האיש נמשך לאט-לאט לכיוון המערה.
אמא ניגשת אליי עם בקבוק של כוהל גמדים "זה היה הכרחי, מתוקה".
אני שותה בצמא את כל הבקבוק וזה מעביר ממני את רוב תחושת אי-הנוחות.
"בואי תנוחי בפנים ואז תמשיכי בעבודה?" היא מציעה.
"כמובן, אמא" אני משיבה וממשיכה לשתות.
—
באמצע שעת המנוחה, משום-מקום מופיעה מישהי דומה לי כמעט לגמרי, רק מבוגרת יותר ממני "איילקס, מה קרה לך? איפה קרולינה?".
כנראה היא זאת שעקבה אחריי.
אין לי מושג מי זאת האישה הזאת או כיצד הגיעה לכאן.
"איפה מי?" אני שואלת.
מי זאת האיילקס הזאת עליה היא מדברת?
"הבת שלי," היא מסבירה. "הבטחת לי לשמור עליה, זוכרת?".
"אינני יודעת מי את ואני לא נוהגת להיות בייביסיטר," אני אומרת את הדבר האחרון נחרצות. "בטח יש כאן בלבול ואני מאחלת לך בהצלחה רבה!".
"מה קרה לך?" היא לא מבינה.
"כלום, פשוט תעזבי אותי בבקשה, ותני לי לנוח קצת בשקט" אני מבקשת.
"איילקס, את…" היא מתחילה.
"תפסיקי לקרוא לי 'איילקס'!" אני גוערת בה, קמה במאמץ למרות הכאבים, לוקחת את המקוש וחוזרת לעבוד. "אם כבר מדברים על אימהות – אני חייבת להמשיך לעזור לאמא שלי, אז להתראות".
האישה המבוגרת מביטה במעשיי בחשד ואז אומרת "אמא שלנו מתה, איילקס".
"לא, היא לא!" אני מצהירה בלי להביט אליה. "היא מחכה לי בחוץ".
"איילקס, תחזרי למציאות" היא דורשת.
איך היא מעזה!
אני תוקפת אותה ומכה בה בכל הכוח בעזרת המקוש – אך היא כמו אוויר!
לא ניתן לגעת בה.
רוח רפאים?
"את זאת שלא מציאותית," אני רוטנת. "עופי מכאן!".
האישה המבוגרת נעלמת לשמחתי, אך מייד חוזרת "איילקס, תחשבי- מה השם שלך? מה קרה לפני שפגשת את אמא?".
אני מסרבת להקשיב לה, אך למרות הסירוב אני חוככת בדעתי את השאלות האלה בזמן שאני חוצבת.
השם שלי הוא…
מה השם שלי?
א… א… איי… איילקס!
השם שלי הוא 'איילקס' וזאת האמא הביולוגית של קרולינה – איילקס המבוגרת.
מה קרה לפני שפגשתי את אמא?
הרחיצה במעיין ביערות פסקאן, היעלמותו של חאן, האור המוזר שראיתי מרחוק שעכשיו ממש מעליי, הפגישה עם הסילבנית…
אוי לא!
הופנטתי!
אני עוצרת, מפילה את המקוש, מתיישבת ומתנשפת בטכניקות של נשימה ממוקדת כדי להירגע.
איך נפלתי בזה, כמו טיפשה!
כמה זמן אני כאן?
האם באמת רצחתי את האוזן, או שזה היה חלום?
האם לחפש את חאן?
עד כמה שאני שונאת את העובדה הזאת, העובדה שבגדתי במאליה ונטשתי אותה כשהייתה צריכה להינצל – משכנעת את המצפון המקולל שלי לא לנטוש את חאן.
"תעזרי לי בבקשה, איילקס," אני מבקשת. "כדי להגיע לקרולינה אני חייבת למצוא את המדריך שלי, להוציא אותו מההפנוט וכמובן שלא יתפסו אותנו שוב".
"אם תמקדי את תשומת הלב שלך בי – תדעי מתי את מהופנטת ומתי לא" עונה איילקס.
אני מהנהנת, מרימה את המקוש ומתחילה ללכת בשקט לאורך מנהרת היהלומים התת-קרקעית.
עשרות פועלים ופועלות חוצבים בסלעים ומעלים יהלומים ללא הפסקה, על כל ארבעה שומרת סילבנית יחידה.
כאשר אני מתחילה להתקרב אליהן ראשי מסתחרר שוב, אך איילקס המבוגרת נצמדת אליי ומביטה בי ישירות "הירגעי והביטי בי".
אני מצייתת והסחרור נפסק ובאותו הרגע אני מבחינה בחאן.
הוא חוצב בעוצמה ראויה לשבח עשרות יהלומים בכל מכה עם המקוש שלו!
הסילבנית לידו מביטה בו בהערצה.
איך אעיר אותו ואחלץ את שנינו מכאן? הרי יש סילבניות בכל מקום!
זהו-זה!
אני מתרכזת באיילקס המבוגרת ובעצמי ומשתנה לסילבנית שהפנטה אותי.
הלוואי שזה יעבוד!
"מה הוא עדיין עושה כאן?" אני קוראת אל הסילבנית הקרובה לחאן ומצביעה עליו. "הוא אמור להעביר את היהלומים לפתח הקרוב והבובה שלי תבוא להחליף אותו," ואז אני עושה נו-נו-נו באצבעי "אתם עובדים בקצב איטי מאוד! צב יותר מהיר מכם!".
הסילבנית נחרדת "מצטערת נסיכה, זה לא יקרה שוב".
נסיכה?
אני יכולה לעבוד עם זה…
"אני הולכת להביא אותה," אני אומרת. "אמרי לעבד שלך לאסוף את היהלומים ולהעלות אותם," ואז אני מוסיפה "ואני ממליצה לך להישאר כאן כדי שאף אחד לא ייקח ממך את המקום – אני ממש מרגישה את הקסם מכאן".
הסילבנית מהנהנת, פוקדת על חאן לקחת את היהלומים והוא עושה כדבריה כשמבטו אטום.
האם גם לי היה מבט כזה כשהייתי מהופנטת?
אני ואיילקס המבוגרת הולכות אחרי חאן עד החור.
זמן לפעול!
לאחר שחאן מעלה את היהלומים שרך החור, אני נותנת לו בעיטה במפשעה.
מקרים קשים דורשים אמצעים קשים.
בנוסף – תמיד רציתי לעשות לו את זה!
"תתעשת, אידיוט!" אני לוחשת בזמן שהוא קורא בכאב. "אנחנו צריכים לברוח".
"מי?" הוא מביט בי בבלבול ואז נרתע לאחור ומסב את מבטו "לכי מכן, סילבנית!"
"זאת אני, איילקס," אני אומרת. "קדימה! אין לנו הרבה זמן!".
"תוכיחי לי שאת איילקס" הוא דורש.
"הייתי המדגמנת שלך לחייליך ולימדנו אותם חוקים בקרב פנים אל פנים, הכרת אותי אז בשם וייפר," אני אומרת בחוסר סבלנות. "האם סילבנית הייתה יודעת את זה?".
נראה שהוא לא ממש משוכנע "סביר שלא".
"טוב, אז הגיע הזמן לעוף מכאן לפני שישימו לב שנעדרנו" אני דוחקת בו.
"יש לך רעיון?" הוא שואל.
"כן, אבל תצטרך לשתף פעולה" אני משיבה.
כשאני היא זאת שאומרת את שתי המילים 'לשתף פעולה' זה דווקא נותן הרגשה לא רעה.
הוא רוטן.
אבל שירטון כמה שהוא רוצה!
עכשיו אני הבוס.
—
אנחנו מחכים עד שיחשיך ואז מתקדמים לכיוון היציאה הקרובה מהמחנה.
לפני היציאה, אני מבחינה בשתי סילבניות היושבות על עץ גבוה ומשקיפות למרחק.
יש לי ניסיון עבר בלעבוד על שומרים, אז זה אמור להיות לא קשה.
"היי, אתן!" אני קוראת אליהן והן יורדות מהעץ.
הפעם אני מתמקדת באיילקס המבוגרת כדי לא להתהפנט.
זה לא קל.
"משעמם לי ולכן אני הולכת להשתעשע עם הבובה שלי" אני אומרת בהבעת פרצוף שובב ומצביעה על חאן שמביע פרצוף מטומטם הכולל ריור.
לשבחו ייאמר שאם היה שחקן תיאטרון – הוא היה יכול להיות מאוד מוצלח!
אם אני הנסיכה, הם לא אמורות ממש לחשוד.
נכון?
"מה את הולכת לעשות איתו, נסיכה?" שואלת אחת מהן בסקרנות.
"אספר לכן את כל הפרטים כשאחזור," אני קורצת אליהן, מרימה אבן, זורקת אותה למרחק ואז פונה לחאן "קדימה, כלבלב – בוא נשחק! רוץ אל האבן".
חאן רץ כמו מטורף לכיוון אליו נזרקה האבן, אז אני מניפה בידי 'להתראות' לסילבניות ורצה בעקבותיו.
מעניין מה היו המאווים של חאן בהפנוט שלו…
—
רק כשאנו בטוחים שאיבדנו אותן אנחנו נעצרים, אני משתנה בחזרה ומתיישבת על ברכיי.
"אז… מה לקח לך כל-כך הרבה זמן" הוא שואל.
לוקח לי זמן להבין למה הוא מתכוון, ולבסוף אני משיבה "המעיין היה קסום, הוא היה יכול לגרום לי לט…" ואז יורד לי האסימון "אתה ידעת על המלכודת, ולא הזהרת אותי כי רצית להיפטר ממני ולקחת את המזוודה לעצמך!".
חאן שותק.
שתיקה כהודאה.
"לא הייתי צריכה להתאמץ לחפש אותך, גם אני הופנטתי בגללך ויצאנו משם בלי גרוש על הנשמה!" אני קמה ומנערת מעליי אבק. "עכשיו, מלווה לא-יקר, היכן אנחנו ולאיזה כיוון נלך כדי להגיע לאסטליה?".
חאן מביט סביב – רק עצים ועצים כשבמזרח אלינו ממרחק הרי געש מעלי עשן מיתמר מעלה "אין לי מושג, מקום מסוים ממערב לפלימלנדס".
"וואו, ממש מדויק!" אני אומרת בבוז. "מה עכשיו?".
"אם פלימלנדס ממערב אלינו, אז אסטליה נמצאת ממזרח אלינו – נצטרך להמשיך לתוך היער" הוא אומר באנחה.
נהדר!
"אני בעד לנוח כאן ולהמשיך בבוקר כשהראות תהיה יותר טובה" מציע חאן.
"ממש לא!" אני צועקת ועושה נו-נו-נו באצבעותיי. "בגללך נתקענו כאן, מי יודע כמה ימים היינו בקרב הסילבניות ומה קווין עשה בטמריה בינתיים," אני מעלה עוד את קולי "אנחנו צריכים לחזור תיכף ומייד!".
"את מוזמנת ללכת ולמות מרוב תשישות, איילקס," הוא אומר. "אני נשאר כאן עד הבוקר".
אני זועמת כבר, קמה ועומד ישר מולו "חאן, תזכור שאתה חייב לי פעמיים!".
"אשלם את חובי – אם ניפגש שוב" הוא משיב.
מה הכוונה ב-'אם'?
פגיעה חזקה של משהו כבד פוגע בצד רקתי ואני מריחה דם ומשהו נוזל על שיערי.
אני נופלת על האדמה וגופי מתגלגל ונחבט בעץ.
בזמן שעיניי נעצמות לאיטן אני שומעת את חאן בשעה שגבי אליו "לא היית צריכה להציל אותי מלכתחילה".

המשך יבוא…