מסעות בטמריה, מסע ראשון/ספר רביעי: הפושעים– פרק 22

05/08/2023 110 צפיות אין תגובות

לפרק הקודם

מסעות בטמריה/ספר שלישי: הנבדלים – פרק כ"ט+ל'



שמש הבוקר בעיר פאנמס מעירה אותי.
באור יום, המקום בו אני נמצאת לא משמש כמסתור טוב.
בנוסף, יש לי רק 11 ימים כדי להוציא את הנסיכה לוסי מאלריה ולהביא אותה לעיר הבירה של טמריה.
לא הרבה זמן.
כשאני יוצאת מהעיר פאנמס לכיוון אליו מורה החץ בתליון- צפון מזרח, אני רואה שהוא מוביל אותי לאם הדרך.
כפי שנוכחתי בעבר בתחילת מסעי, בזמן שהכרתי את יוריק האורק הזקן, הליכה על אם הדרך זה לא ממש המעשה הכי חכם לעשות.
אני מבחינה בשלט עץ בצורת חץ המצביע לכיוון אליו אני פונה 'אל' שעליו חרוטה מילה 'העיירה אסטיקה'.
על אסטיקה לא שמעתי שום דבר רע, אבל מצד שני- גם לא דבר טוב.
הדבר היחיד שאני שמעתי הוא שתושבי אסטיקה התחלפו לעיתים תכופות, אך זאת רק שמועה.
אני מחליטה לבסוף להמשיך ללכת באם הדרך ומנסה להתנהג ככל אדם, סתם נבדלת שמטיילת לה.
זה עובד ולא שמים לב אליי, עד תחילת הצהריים.
אני בולעת את רוקי ומנסה להיראות רגועה כשאני מבחינה ביחידה של שישה חיילים העוברת בדרך בכיוון הנגדי מתקרבת.
"מי את, נבדלת נכבדת?" שואל אחד.
אני בוחנת אותם במבטי- חיילים זקנים יחסית, בגדים בלויים, נשק מועט שלא ממש במצב טוב, שיער לא מסודר וגוף שעוד רגע מתפרק.
לא ידוע לי למי הם נאמנים, אבל אני מרחמת עליהם.
"שמי הנבדלת ליאן מיאלדורי" אני משיבה בקצרה.
"ומה מעשייך כאן, רחוק מיאלדורי?" הם חוקרים.
מאיפה הזכות שלהם לחקור אותי?
"אני בשליחותו של הקוסם אתניקס מיאלדורי," אני משקרת בביטחון ואז מוסיפה "ענייניו הפרטיים הם לא מושא לרכילות".
"בהצלחה בשליחותך, נבדלת נכבדת" אומר החייל ומפנה את הדרך.
"תודה לכם, רבותיי" אני קדה וממשיכה הלאה.
כשאני מתרחקת אני מסדירה את נשימתי.
זה היה קל!
אם זה יימשך כך- אחזיר את הנסיכה בקלות!
שניות לאחר מכן אני מגיעה לגבעה המשקיפה על העיירה אסטיקה ואני בוחנת את העיר בעיניי.
אסטיקה בנויה באופן מוזר- הכול בה מעורבב.
לא שיש לי ידע כלשהו בארכיטקטורה…
אני מבחינה בחיות בית ובחיות משק מסתובבות חופשי.
שער העיר בו אכנס קרוב לבתי המגורים שנראים ישנים והם נמצאים ממש בתוך השוק.
מזרקה גדולה עשויה לבנים שמעט שבורה לא רחוקה בקצה זה של העיר, שוק העבדים לידה וכנסייה גבוהה בנויה בצורה עקומה בעלת מדרגות אבן הרוסות ממול שוק העבדים.
בית ראש העיר בקצה אחר, לא רחוק ממנו בית סוהר קטן וכיכרות צמודות נוסעות בכל אזור העיר מכאן לשם.
הדבר הרלוונטי והחשוב- המסבאה והמלון של העיר נמצאים ב-2 קצוות שונות.
תוך דקות אני נכנסת לעיר ומתחילה לחפש כמה דברים- מקום לעבוד בו מעט זמן ולהרוויח קצת ש"ז, בגדים להחלפה וצידה לדרך.
אם לא אמצא דרך הגונה לקנות את הדברים שאני צריכה, אין לי בעיה גם לגנוב אותם.
המחיר היא הוגן- חייה של נסיכה ואולי גם ממלכה שלמה.

אני מטיילת, לא ממש להנאתי, תרה אחרי דברים שימושיים ועוצרת כששומעת בצד הימני שלי קול ילדה הקורא "עזוב אותי!"
בלי לחשוב פעמיים אני פונה מיד לכיוון ומחפשת את הילדה שצעקה.
בין שני בניינים אני מבחינה בילדה קטנה מתולתלת ומנומשת, צנומה מאוד, לבושה שמלה לבנה כחולה ודהויה.
הילדה נלחצת בגבה לקיר לבנים טחוב והיא רועדת מפחד, בשעה שגבר גבוה וצנום, בעל משקפיים וכובע צילינדר מתקדם לעברה ושולח ידיים לכיוונה.
"תני לי אותו!" הוא דורש.
עכשיו אני שמה לב שידה אוחזת במשהו עגול והיא מצמידה אותו אליה.
"לא!" היא מצייצת.
איך אנשים מתעלמים?
הם לא רואים מה קורה כאן?
או שהם לא רוצים לראות?
למרות העובדה שאני זרה בעיר הזאת, אני לא מוכנה להתעלם מבריונות מהסגנון הזה.
"מה קורה כאן?" אני ניגשת אליהם, מקווה שבגדי הנבדלת שלי ויד מונחת על החרב יעניקו לי ארשת כבוד וייראה.
האיש מביט בי "אל תתערבי, נזירה. אינך יודעת במה את מתעסקת!".
הילדה מביטה בי במבט מיואש.
"אני רק סקרנית בנוגע לשאלה- למה אתה דורש מילדה קטנה שתיתן לך משהו שהיא לא מעוניינת לתת?" אני שואלת בנימה מתעניינת.
"אני צריך את זה בשביל היום," אומר האיש בקצרה. "אינני צריך לתת לך תשובות".
"ולמה את לא נותנת לו את זה?" אני שואלת את הילדה בלי לדעת למה אני מתייחסת לזה בכלל.
"אני… לא יכולה לחיות בלי זה…" אומרת בשיא הכנות. "באמת שלא".
"זה שייך לך או לו?" אני שואלת אותה.
"לי" אומרים יחד.
אני נאבקת בחיוך שמתגנב לשפתיי "אי אפשר למצוא עוד אחד?".
"אני לא אוכל לחיות בלי זה! שהוא יטרח לחפש אחר" אומרת הילדה.
"אני צריך את זה היום, אין לי זמן לחפש אחר" אומר האיש.
"אדוני, האם זה מיועד לשימוש חד פעמי? להחלפה? לשימוש קבוע?" אני שואלת.
"אם יצליח- בהחלט קבוע," אומר בחיוך. "אבל זה לא העסק שלך – תתחפפי!"
"לפני שאני 'מ-ת-ח-פ-פ-ת'," אומרת בזלזול את המילה האחרונה "אולי נשקול ביחד את הרעיון של לחלוק?"
"את האנושיות שלי אני לא יכולה לחלוק" מסבירה הילדה.
אני מביטה בה מבולבלת.
עוד לא נתקלתי באנושיות שמאוכסנת בתוך חפץ.
המבט שלה מבטא 'בבקשה' ונראה שצבע עיניה השתנה לכתום.
העיניים האחרונות שראיתי זוהרות בכתום היו אלה של ליטה.
"תני לי אותו או שאיאלץ לכרות את ידך!" מאיים האיש.
הדיון הזה הופך להיות אלים ואני לא מחבבת את זה.
"אדוני, אם לא מדובר בענייני חיים ומוות, אאלץ לבקש ממך לעזוב את המקום!" אני אומרת בתקיפות. "לא אוכל להרשות לך לפגוע בילדה בשום צורה!".
הוא צוחק "את, אישה זרה, דורשת מסגן ראש העיר אסטיקה לעזוב את המקום?".
"ממש כך!" אני ממשיכה לעמוד על שלי.
במה סיבכתי את עצמי הפעם?
סגן ראש העיר אסטיקה מתקרב וניצב מולי.
עכשיו אני שמה לב שידיו ורגליו הם של מכונה "הזדמנות אחרונה להסתלק, נזירה. נצלי אותה בחכמה!".
"אז תקרא לי טיפשה!" אני עונה באומץ למרות המראה החריג והמאיים שלו.
פתאום מידו העשויה מכונה יוצא חוד חרב.
"את ביקשת את זה!" הוא תוקף במהירות.
אני מתחמקת, נצמדת לילדה בנסיון לגונן עליה ושולפת את החרב שלי.
הוא מכה בחזקה עם ידו-חרבו, ולבסוף מצליח להעיף את חרבי ומקרב את החרב לגרון שלי "הסתלקי!".
בלב קרוע לשניים אני מרימה את ידיי ונסוגה אחורה "אני הולכת, אבל תשקול את ההשלכות של מעשיך".
"לא! אל תעזבי אותי!" צווחת הילדה.
ברוב טיפשותי, אני מסתערת בכל כוחי על סגן ראש העיר הרובוטי ושנינו נופלים אחד ליד השנייה.
"תברחי!" אני צועקת לילדה.
התמזל מזלי והאיש-רובוט, או מה שהוא לא יהיה, לא מצליח לקום.
אני, לעומתו, קמה והולכת במהירות לכיוון הילדה.
כמובן שאנחנו מנצלות את ההזדמנות ורצות משם, אני בעקבות הילדה, כשסגן ראש העיר צועק מאחור "לא תצליחו לברוח ממני!".
אני לא עונה לו, אלא ממשיכה לרוץ אחרי הילדה וקוראת תוך כדי התנשפות "תגידי… לי ש.. שיש לך מקום בשבילנו להתחבא".
"מסגן ראש העיר? את רצינית?! הוא מכיר כל פינה!" היא קוראת. "אבל אולי במחסן המשמר הוא לא יחפש- זה האזור הכי לא הגיוני שנבחר בו!".
זה חכם.
מנסיון, המקום הכי טוב להסתתר מפני אוייב- הוא מתחת לאף שלו.
"תובילי את הדרך" אני מקווה שהמחסן מכיל גם כמה דברים יעילים.

אנו מגיעות למחסן ובמזל המשמר לא רואה אותנו.
הילדה סוגרת ונועלת מאחוריה את הדלת בזמן שאני מנסה להסדיר את הנשימה ומביטה סביב.
בשונה מהעיר אסטיקה עצמה, המבולגנת מאוד לדעתי, מחסן הנשק שלה מסודר למופת!
המחסן קטן ונמוך עשוי לבנים שבתוכו נשקים מגוונים: בצד הדלת עומדים שישה כידונים חדים, לידם תלוי מגן גדול ועגול עשוי פלדה, מלפניו תלויים מהתקרה שלושה שריוני שרשראות עשויים מפלדה, בצד מדף עץ עם שלוש קסדות ובמרכז על שולחן עץ מונחות חרב אחת וחמישה פגיונות.
בדיוק מה שחיפשתי!
"תודה" אומרת הילדה.
כמעט שכחתי ממנה "בשמחה".
החרב נראית פחות או יותר שלמה ואני לוקחת אותה ומנסה אותה, מסייפת באוויר ומנצלת את הזמן לתשאול "מה היה הסיפור שם?".
"אני גיצונה- או במילים אחרות שועלה בגוף אדם" היא מסבירה כאילו אני מבינה מזה מה הקשר.
היא מבחינה בכך, פותחת את כף ידה ומגלה משהו שנראה כמו חיפושית כתומה "זה מה ששומר על האנושיות שלי, סגן ראש העיר, שמו 'גלאהד' רוצה את זה כדי להיות אנושי".
אני מהנהנת ותוחבת את החרב בחגורה ולוקחת גם פגיון.
עכשיו תורו של המגן- יש צורך בהגנה, נכון, אך מגן רק יאט אותי וימשוך תשומת לב, לכן אני מוותרת עליו.
"את יודעת למה הוא רוצה את זה דווקא היום?" אני אפילו לא מתחילה לשאול מה היה קורה אם היא פתאום הייתה הופכת לשועלה רעבה.
"כי היום הוא סיים לבנות את כל גופו- חסרה לו האנושיות," היא אומרת. "זה מה שאמר לי".
נהדר.
לורד עם תסביך גדלות, מכשפה רצחנית, נזירים מוזרים, אבירה שמחשיבה את עצמה ועכשיו איש-מכונה מטורף…
לאן אני עוד אתדרדר?

————

נשמח לתגובות כאן או במייל [email protected]

המשך יבוא בפרק 23

מסעות בטמריה/ספר רביעי: הפושעים– פרקים ל"ב עד ל"ד


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
14 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך