מסע אל ההרים – פרק 1

מסע אל ההרים

פרק 1

"ושוב אנו פותחים עם ידיעה לגבי המגיפה. שלושה אנשים נוספים חלו בה במשך היום. כרגע מספר האנשים שחלו במגיפה עומד על ארבעים ושלושה…" אמר המגיש בחדשות. אמא נכנסה לסלון וכיבתה את הטלוויזיה.
"ג'יין! אמרתי לך לא לראות את זה" אמרה אמא.
"אפשר לחשוב, גם ככה מדברים על זה איתנו בבית-ספר. אני פשוט רוצה להיות יותר מעודכנת בנושא של המגיפה" אמרתי. ג'ון יצא מהחדר והדליק את הטלוויזיה.
"באופן חד פעמי שאני בטוח שהוא לא יחזור על עצמו, ג'יין צודקת" אמר ג'ון.
"אוי, ג'ון. תסתום" אמרתי.
"מה תסתום?! אני עוזר לך!" אמר ג'ון בנימה מתגוננת.
"אני לא צריכה את העזרה שלך" אמרתי.
"את תמיד צריכה את העזרה שלי" אמר ג'ון. בזמן שעניתי לו תשובה מוחצת אמא גילגלה עיניים וחזרה למטבח. היא ידעה מניסיון שזה יימשך שעות ושאין טעם לנסות להפריד בינינו. ככה זה כשיש תאומים. ג'ון ואני המשכנו לצרוח אחד על השני ואז יעל נכנסה לסלון, אתם בטח תוהים איך זה הגיוני שליעל יש שם ישראלי ולג'ון ולי לא, ההורים שלנו עלו לארץ מארצות הברית כשג'ון ואני היינו בני חמש. שנה אחר כך יעל נולדה, לכן היא קיבלה שם ישראלי.
"אתם מוכנים להיות בשקט? אני מנסה להתרכז" אמרה יעל. כשיעל לא מעצבנת (תופעה שמתרחשת פעם במיליון שנה) היא ממש חמודה.
"במה את מתרכזת? בניסוי מדעי שיציל את העולם?" שאל ג'ון.
"כמעט. אני עושה ניסוי" אמרה יעל.
"ומה הניסוי הכל כך חשוב שאנחנו מפריעים לך בו?" שאלתי.
"אני מנסה לבדוק כמה זמן אני יכולה לשמוע שירים באייפוד ברצף בלי שתיגמר לו הסוללה" אמרה יעל.
"כתוב לך על האריזה של האייפוד כמה שעות זה מנגן" אמרתי.
"אני עדיין רוצה לבדוק. עכשיו תהיו בשקט" אמרה יעל וחזרה אל החדר שלה. גילגלתי עיניים ונכנסתי לחדר שאני חולקת עם ג'ון. קוראים לי ג'יין, ואני בת שש-עשרה. יש לי אח תאום שקוראים לו ג'ון וגם הוא בן שש-עשרה (מן הסתם). אחותי הקטנה, יעל, בת עשר ופאקצה. אבל ממש פאקצה. לפני חודשיים פרצה בארץ מגיפה. מגיפה מוזרה שאף אחד לא יודע איך לרפא אותה. כל האנשים שחלו במגיפה שוכבים עכשיו משותקים בבתי בחולים עם עור לבן ועיניים שחורות. די מפחיד.
ישבתי בחדר וחשבתי כמה האחים שלי מעצבנים כשהפלאפון שלי ציפצף. קיבלת אסאמאס מאביה. 'שיחת וידאו. בסקייפ. עכשיו!! מצב חירום!!' היא כתבה. כמעט רצתי למחשב, התחברתי במהירות לסקייפ והתקשרתי לאביה. היא ענתה כשיד אחת מסתירה את הפנים שלה.
"מה קרה?" לא בזבזתי זמן על הקדמות.
"זה אסון!!" אמרה אביה בקול לחוץ.
"אב. מה קרה?" שאלתי שוב.
"יש לי חצ'קון!!" צרחה אביה בהיסטריה. נאנחתי בהקלה.
"תגידי אב. את משוגעת?! הלחצת אותי!" אמרתי.
"זה חצ'קון ענק! עכשיו אני לא יכולה לצאת מהבית, ואז אני אפסיד לימודים, ואז יהיה חסר לי חומר, ואז אני אכשל בבגרות, ואז לא תהיה לי תעודת בגרות, ואז לא יקבלו אותי לאוניברסיטה, ואז לא תהיה לי עבודה, ואז אני אמות לבדי זקנה ממורמרת וגלמודה!!!" אמרה אביה. כמו שאתם יכולים להבין, אביה היא טיפוס שקט, רגוע, אופטימי ורואה את הצד החיובי בכל דבר.
"אב. תנשמי. יש לי משחה ממש חזקה נגד חצ'קונים, להביא לך?" שאלתי.
"כן!" אמרה אביה.
"חכי. חמש דקות אני אצלך" אמרתי. ניתקתי את השיחה בסקייפ והתחלתי לחפש את נמשחה במגירה. מצאתי אותה ויצאתי מהחדר.
"אני הולכת לאביה" צעקתי לאמא שעדיין עבדה במטבח ויצאתי מהבית. חציתי את הכביש ונכנסתי לבניי של אביה. עליתי לקומה השנייה וראיתי את אביה מחכה לי בפתח של הבית שלה.
"הנה המשחה" אמרתי והבאתי לה את הקופסא הקטנה.
"תודה!! הצלת אותי!!" אמרה אביה ומחצה אותי בחיבוק. היא הובילה אותי לחדר שלה והושיבה אותי על כיסא בזמן שהיא מרחה את המשחה מול המראה. צלצול עלה מכיוון המחשב. החבר שלה, אופיר, מתקשר אליה בסקייפ.
"תעני!!" צעקה אביה. לחצתי על 'מענה עם וידאו' ואופיר הופיע על המסך.
"היי אופיר" אמרתי.
"הי ג'יין, מה קורה?" שאל אופיר.
"חיים. איך אצלך?" שאלתי.
"אחלה. איפה אביה?" שאל אופיר.
"מטפלת באסון טבע" אמרתי. אופיר צחק ואביה נכנסה לחדר.
"אוווווופייר!!" צעקה והתיישבה לידי.
"אביוש! מה נשמע?" שאל אופיר.
"עכשיו הכל בסדר" ענתה אביה.
"באיזה אסון טבע טיפלת?" שאל אופיר.
"חצ'קון. ענק!!" אמרה אביה. אופיר צחק שוב והסתובב אחורה כשאמא שלו קראה לו.
"אני חייב ללכת. אל תשכחי לבוא מחר. ביי" אמר וניתק.
"הייתי שמחה לשבת ולפטפט איתך אבל גם אני צריכה ללכת. תשמרי את המשחה" אמרתי וקמתי. יצאתי מהחדר ואביה רצה אחרי.
"ביי. ומחר תהיי בשבע וחצי למטה" אמרה. יצאתי מהבית וחציתי את הכביש לבניין שלי. באמצע הדרך שמעתי צרחות של אימה וכאב. עוד מישהו חלה במגיפה. מתי זה ייגמר?