מסע אל ההרים – פרק 11

היה מאוד קשה לנתק את הבנים ממשחקי המלחמה (ואת אייל מהמוכרת, אתם לא רוצים לדעת מה היה שם), אבל בסוף הם באו איתי חזרה לקרוון. אביה ועמית ישבו על המיטות שלהן והנהג חיכה בתא שלו עם מנוע פועל. נכנסנו לקרוון ואביה סגרה אחרינו את הדלת, הנהג בדק שכולנו בפנים והתחיל לסוע.
"המוכרת הזאת הייתה הדבר הכי יפה שראיתי בחיים שלי." אמר אייל.
"השתגעת? קופה יותר יפה ממנה." אמר כפיר.
"המוכרת הזאת רמה א' א'." אמר אייל.
"א' א' מהסוף, אולי." אמר ג'ון.
"מה זה א' א'?" התעניינה אביה.
"הבחורה הכי יפה בעולם." הסביר אייל.
"לא הגזמתם." מילמלה עמית.
"לא." אמר אייל.
"כן." אמר ג'ון.
"אני מציעה להפסיק בשלב הזה." אמרתי. כולם השתתקו.
"ידעתם שמדברים עלינו בחדשות?" שאלה אביה לפתע את הבנים.
"כן? באמת?" שאל כפיר.
"חה! אנחנו מפורסמים!" אמר אייל.
"אנחנו לא." אמרתי.
"אנחנו מופיעים בטלוויזיה. מה זה אומר עלינו?" שאל ג'ון בציניות.
"זה אומר שאנחנו מעניינים אנשים לחמש שניות בדיוק, ואז ישכחו מאיתנו." אמרתי לו באותו טון. ג'ון עשה לי פרצוף ופנה לאייל. לקחתי את האייפוד שלי ושמתי אוזניות, נשכבתי על המיטה ועצמתי עיניים. מידי פעם אחד הבנים ניסה למשוך לי את האוזנייה החוצה אז פשוט נתתי לו מכה ביד, אחרי שבע פעמים הוא הפסיק. אחרי כמה שעות נסיעה הקרוון נעצר. פקחתי עיניים והתיישבתי בדיוק כשהדלתות האחוריות נפתחו והנהג עמד בחוץ. השמיים היו שח7רים.
"כבר מאוחר. עכשיו עוצרים לישון ומחר בבוקר ממשיכים." אמר הנהג.
"בסדר. לילה טוב." אמרה עמית. הנהג סגר את הדלתות. הוצאתי את האוזניות מהאוזניים וכיביתי את האייפוד. התכסיתי בשמיכה ועמית כיבתה את האור. לא לקח לי הרבה זמן להירדם…

"לא!! הם תוקפים!" התעוררתי בבהלה מהצרחות של אביה.
"מה קרה?" שאלתי.
"כלום, היא צועקת מתוך שינה." אמרה עמית שכבר הייתה ערה.
"חייבים לפתור את בעיית הצעקות שלה." אמרתי.
"אי אפשר לישון ככה." הסכימה עמית. אביה צרחה עוד משהו והתעוררה.
"איך אתן כבר ערות?" שאלה.
"כי צרחת." אמרתי.
"מה? אבל ישנתי עד עכשיו." אמרה אביה.
"צרחת מתוך שינה." הסבירה עמית.
"באמת?!" אביה הייתה בהלם. עמית ואני גלגלנו עיניים.
"אטמי אוזניים." אמרה עמית. הבטתי בבנים שעדיין ישנו.
"איך הם עדיין ישנים?" שאלתי.
"הם בנים. בנים ישנים בכל מצב. יעבור עליהם טנק והם לא יתעוררו." אמרה עמית.
"אפשר לנסות את זה?" שאלתי בתקווה.
"לא." אמרה עמית. אביה צחקה.
"אני לא יודעת מה איתכן, אבל אני ממש רעבה. שוקולד?" שאלה אביה. היא לקחה את התיק שלה ופתחה אותו. מבפנים קפצו החוצה שלושה חטיפים ובהצצה מהירה פנימה ראיתי שהתיק מפוצץ.
"שדדת את המפעל של 'עולם הממתקים'? מה הולך כאן?!" שאלתי.
"זה מהמלון." הסבירה אביה.
"שדדת את המלון?" שאלה עמית.
"לא, ר את הבר חטיפים בחדר שלנו ושל הבנים." ענתה אביה. גילגלתי עיניים ונשכבתי על המיטה שלי.
"עוד כמה זמן מגיעים לצ'אנדיגר?" שאלתי.
"לא יודעת, אני אלך לשאול את הנהג." אמרה עמית. היא קמה והלכה לתא של הנהג. אביה מצאה חפיסת שוקולד בתרמיל שלה והתחילה לאכול.
"רוצה?" היא שאלה אותי.
"לא, תודה." אמרתי. עמית חזרה מתא הנהג.
"נשארו שבועיים, בערך." היא אמרה. נאנחתי בשקט.
"מה נעשה כשנגיע לאוורסט?" שאלה אביה.
"נטפס עליו." אמרתי.
"אנחנו לא נמות בדרך?" שאלה אביה.
"לא." עניתי. לפתע הקרוון נתן קפיצה והדלתות האחוריות נפתחו.
"מצטער, בכמה מטרים הקרובים יהיו הרבה קפיצות כאלה." אמר הנהג.
"שמישהי תסגור את הדלתות." אמרה עמית. קמתי וניגשתי לדלת בזהירות.
"למה אני צריכה לעשות את זה?" שאלתי.
"כי את קמת לעשות את זה." אמרה אביה ואני גלגלתי עיניים. התקרבתי עוד קצת לדלתות והושטתי יד כדי לסגור אותם. הקרוון קפץ שוב ואני עפתי החוצה.