מסע אל ההרים – פרק 14

אחרי התקרית עם "שיקוי האהבה" הבנים ואביה הסכימו שניסע לצ'אנדיגר בלי עצירות בדרך ואני קיוויתי שנזכה לקצת שקט. אני יכולה להמשיך לקוות…
. . . . .
"לאא!!" צעקה אביה והקפיצה אותי לגמרי.
"מה קרה?!" שאלתי.
"ידעתי שנמות!" אמרה אביה.
"מה? למה שנמות?" שאלה עמית.
"בגלל איש השלג הנורא!" צעקה אביה.
" ה?!" שאלתי.
"כן! בהרי ההימלאיה גר איש שלג ענק ומרושע!" אמרה אביה בהיסטריה.
"מה פתאום! זה לא אמיתי" אמרה עמית.
"זה כן! זה כתוב בספר" אמרה אביה והימה את הספר שהחזיקה, בכותרת היה כתוב 'מיתוסים'.
"אביה, זה ספר מיתוסים זה לא סיפורים אמיתיים" אמרה עמית.
"זה כן! איש השלג קיים!" אמרה אביה.
"איך את יודעת?" שאלתי.
"עקבות" לחשה אביה.
"מה עקבות?" שאל כפיר.
"מצאו עקבות של איש השלג הנורא" אמרה אביה.
"זה לא עקבות שלו, בטח של סתם חיה" אמרתי.
"לא! זה עקבות של איש השלג הנורא" אמרה אביה.
"יש לי שאלה, מישהו פגש אותו פעם?" שאלה עמית.
"לא ענתה אביה.
"מישהו ראה אותו פעם?"
"לא."
"מישהו שמע אותו פעם?"
"לא."
"אז מה זה אומר?" שאלה עמית.
"שהוא ביישן!" אמרה אביה. עמית הרביצה לעצמה במצח עם כף ידה ואני התחלתי לצחוק.
"לא, זה אומר שהוא לא קיים" אמרה עמית.
"הוא ממש ביישן, איזה מסכן. בטח אין לו חברים" אמרה אביה.
"אין לו חברים, כי הוא סתם מיתוס!" אמרתי.
"אולי אנחנו נהיה חברים שלו?" הציעה אביה. עמית הרימה ידיים.
"זהו, התייאשתי!" היא הודיעה.
"כן! אנחנו נהיה חברים שלו והוא יזמין אותנו לאייס קפה! הרי הוא לא יכול לשתות קפה רגיל, הוא יימס…" אביה המשיכה לדבר לעצמה.
"אבל חשבתי שזה איש השלג הנורא-" התחילה עמית.
"והמתועב." הוסיף אייל.
"כן, ושאת מפחדת ממנו והוא ינסה להרוג אותנו." אמרה עמית.
"אם נהיה חברים שלו הוא לא יהרוג אותנו" אמרה אביה.
"אני בחיים לא אעמוד בקצב שלה" פניתי לעמית.
"אני מוכנה לשלם למי שיעמוד בקצב שלה" אמרה עמית.
"אולי הזקן בהרים ימצא דרך לרפא אותה" אמר אייל.
"למה היא צריכה ריפוי?" שאלתי אותו.
"כי היא… היסטרית" אמר אייל.
"קודם כל נמצא פתרון לבעיית הטמטום שלכם, אחר כך נטפל בהיסטריות של אביה" אמרתי.
"חשבתי שקודם נמצא תרופה למגיפה" אמר כפיר. גלגלתי עיניים.
"מה יקרה אם נגלה שהזקן בכלל לא חי?" שאלה עמית.
"אני אזרוק מישהו מההר" עניתי.
"עוד כמה ימים מגיעים לצ'אנדי- משהו?, אני כבר רוצה לפגוש את איש השלג" אמרה לפתע אביה.
"לא יודעת, לכי תשאלי את הנהג" אמרה עמית. אביה קמה ממקומה ונכנסה לתא הנהג.
"…when do we… אה… מגיעים, to צ'אנדי-וואט-אבר?" שמענו את אביה שואלת את הנהג.
"מה?" שאל הנהג באנגלית.
"מתי מגיעים לצ'אנדיגר?" צעקה לו עמית באנגלית.
"אה, חמישה ימים" ענה הנהג. אביה חזרה אלינו.
"עוד חמישה ימים והסיוט הזה נגמר, מלמלתי.
"למה סיוט? את לא נהנת איתנו?" שאל ג'ון.
"לא, אני מאוד לא נהנת איתכם" אמרתי.
"אווץ'" מלמל ג'ון.
"אני לא רוצה להיכנס לזה" לחשתי.
"טוב, אנחנו הולכים לישון" אמרו אייל וכפיר ביחד.
"הגיע הזמן" אמרתי. הם הביטו בי.
"אני חושבת שהגיע הזמן שכולנו נלך לישון" אמרה עמית וכבתה את את האור בקרוון.
"לילה טוב" היא אמרה.
"לילה טוב" כולם ענו לה.