מסע אל ההרים – פרק 18

אביה פתחה את הדלת בחדר של הבנים. הם ישנו.
"מוכנות?" שאלה אביה. עמית ואני הנהנו. אביה נכנסה לחדר של הבנים ונעמדה במרכז היא הרימה את הצפצפה ולחצה עליה בחוזקה. הצליל היה מחריש אוזניים. אביה רצה החוצה במהירות ושלושתנו סגרנו את הדלת. אביה הצמידה את אוזנה לדלת כדי לשמוע מה קורה בחדר.
"נו? מה את שומעת?" שאלה עמית.
"כלום." ענתה אביה.
"כלום?" שאלתי והצמדתי גם את האוזן. מהחדר לא נשמע שום רחש. פתחתי את הדלת, הבנים עדיין ישנו.
"אני לא מאמינה." אמרתי.
"איך הם עדין ישנים?!" שאלה עמית.
"לנסות שוב?" הציעה אביה.
"לא משנה, בואו נחזור לחדר." אמרה עמית. סגרתי את הדלת וחזרנו לחדר.
-יום ראשון-
"בדקתן שלא שכחנו כלום בחדר?" שאלה עמית.
"בדקנו." אמרתי. עמדנו עם הבנים במקום המפגש שממנו אמור לצאת הסיור. אף אחד לא היה שם חוץ מאיתנו.
"את בטוחה שאנחנו במקום הנכון?" שאל כפיר.
"כן!" ענתה עמית בעצבנות קלה.חיכינו עוד כמה דקות ואז התקרב אלינו גבר הודי.
"אתם נרשמתם לסיור לנפאל?" שאל באנגלית.
"כן." ענתה עמית.
"אתם היחידים שנרשמתם, הסיורים לא פופולאריים בזמן האחרון." אמר האיש בעצב.
"אוי…" אמרה אביה.
"בכל מקרה, אני אחראי על הסיורים. בואו איתי, אני אקח אתכם למדריך שלכם." אמר האיש. הוא התחיל ללכת וכולנו אחריו. אחרי כמה דקות הליכה הגענו לרחוב קטן, באמצע הרכוב הייתה כרכרה מוזרה עם סוסים. איש צעיר נשען על הכרכרה. כשהגענו אליו האיש החליף עם הצעיר כמה מילים בהודית. הצעיר הנהן והאחראי הלך. הצעיר חייך אל כולנו.
"היי!" אני רוהן, ואני המדריך שלכם בסיור!" אמר באנגלית. אנגלית די טובה, אפילו לא היה לו מבטא הודי.
"שלום, אני עמית, ואלו אביה, ג'יין, ג'ון, כפיר ואייל." עמית הציגה את כולנו.
"נעים להכיר, תעלו לכרכרה." אמר רוהן. עלינו לכרכרה ורוהן התיישב מקדימה ודרבן את הסוסים להתחיל לדהור. הסוסים דהרו והכרכרה היטלטלה אחריהם.
"אז מה מביא אתכם להודו?" שאל רוהן.
"רצינו להגיע לנפאל, ואין טיסות מישראל לנפאל אז טסנו להודו." אמרתי.
"אתם במקור מישראל?" שאל רוהן.
"כן." עניתי.
"מגניב! למה אתם רוצים להגיע לנפאל?" שאל רוהן. וואו, הוא חופר.
"יש מישהו שגר שם, בהרי ההימלאיה, אנחנו צריכים לפגוש אותו." אמרה עמית. רוהן צחק.
"אף אחד לא גר בהרי ההימלאיה." אמר.
"למה אף אחד לא גר שם?" שאלה אביה באנגלית קלוקלת, אבל נראה שרוהן מבין אותה.
"קר שם מידי, ההרים גבוהים מידי ואין מה לאכול." אמר.
"יש מישהו שגר שם, על פסגת האוורסט." אמר ג'ון.
"אין אוויר על פסגת האוורסט. צריך חליפות חמצן מיוחדות. אף אחד לא גר שם." אמר רוהן.
"הזקן בהרים גר שם." אמרה אביה.
"הזקן בהרים?" שאל רוהן, שמתי לב שנימת קולו השתנתה.
"כן, אנחנו צריכים לראות אותו ולדבר איתו." אמרה עמית.
"למה אתם צריכים לדבר איתו?" שאל רוהן.
"אתה שואל יותר מידי שאלות." הערתי.
"זה חלק מהתפקיד שלי." אמר רוהן.
"מה התפקיד שלך?" שאלה עמית.
"קודם תענו על השאלה שלי." אמר רוהן.
"בסדר, אנחנו צריכים לדבר עם הזקן בגלל מגיפה שפרצה בישראל, אנחנו רוצים לשאול אותו אם הוא יודע מה התרופה." אמרתי.
"עכשיו תורך." אמרה עמית.
"בסדר, אני עובד בשביל הזקן, התפקיד שלי הוא לבדוק אם אנשים רוצים להגיע אליו ולמה." אמר רוהן.
"למה אתה עושה את זה?" שאלה אביה.
"כי הזקן לא פוגש סתם אנשים שרוצים לראות אותו, אני בודק אם לאנשים האלה מגיע לפגוש אותו." אמר רוהן.
"לא, למה אתה עובד בשביל הזקן? למה לא בעבודה נורמלית?" שאל ג'ון. רוהן צחק.
"אני עובד בזה כי הזקן הוא סבא שלי." ענה רוהן.