מסע אל ההרים – פרק 19

"הזקן הוא סבא שלך?" שאלתי בהלם.
"כן, למה את כל כך בהלם?" שאל רוהן.
"כי הוא זקן! וכי לבת שלו כבר יש נינים! והוא לא מת כבר?" שאלתי.
"לא, הוא חי ובועט." אמר רוהן.
"רגע, אז הבת שלו, זו שבאלון מורה, אתה הבן שלה?" שאלה עמית.
"לא, הזקנה הממורמרת הזאת היא דודה שלי." אמר רוהן.
"וואוו, לא ידענו." אמרה עמית.
"טוב, עכשיו אתם יודעים." אמר רוהן.
"רגע! אז מותר לנו לראות את הזקן?" שאל ג'ון.
"תנו לי רגע, אני אחשוב על זה… כן, מותר לכם." אמר רוהן.
"יש!" צעקה אביה.
"כמה זמן ייקח לנו להגיע לזקן?" שאלה עמית.
"אם נמשיך בכרכרה הזוועתית הזאת, אז שבוע-שבועיים. אם נמצא כלי תחבורה נורמלי, את תוך… שעתיים." אמר רוהן.
"ואיפה נמצא כלי תחבורה נורמלי?" שאלתי.
"פה." אמר רוהן ועצר את הכרכרה ליד בית רעוע. הוא קפץ מהכרכרה ועזר לכולנו לרדת.
"אתה בטוח שפה נמצא כלי תחבורה נורמלי?" שאלתי.
"כן." אמר רוהן. הוא סימן לנו לבוא אחריו, הוא נכנס לבית וכולנו אחריו.
"זה פה למטה." אמר רוהן. ירדנו למטה במדרגות והגענו לחדר גדול. באמצע החדר היה…
"וואוו." פלטתי.
"אכן, וואוו." אמר רוהן. באמצע החדר היה הליקופטר ענקי!
"כולנו ניכנס לתוכו?" שאלה עמית.
"כן, הוא נבנה לעשרה אנשים." אמר רוהן. הוא ניגש למדף שהיה מחובר לקיר והוריד ממנו קסדה.
"כולם לעלות!" אמר. כולנו עלינו על ההליקופטר. רוהן קפץ לתא הנהג והתחיל להפעיל את ההליקופטר.
"שימו לב, יש לחגור חגורות בטיחות, אין להוציא ידיים או כל איבר אחר בזמן הטיסה. וכמובן, לא לצרוח, זה עושה לי כאב ראש." אמר רוהן. לפתע התקרה של החדר נפתחה וההליקופטר המריא. יצאנו מהחדר לחצר גדולה. רוהן עשה פנייה חדה עם ההליקופטר והתחיל לטוס לכיוון ההימלאיה. נאנחתי ונשענתי אחורה במושב שלי.
"בן כמה רוהן, לדעתכם?" שאלה אביה.
"אני חושבת שעשרים." אמרתי.
"מה פתאום, עשרים וחמש." אמרה עמית.
"שלושים." אמר אייל.
"נראה לך? שישים." אמר כפיר.
"לא הגזמת!" אמרתי.
"אולי קצת." אמר כפיר.
"הוא בן שבע עשרה." אמרתי.
"לא אמרת שהוא בן עשרים?" שאל ג'ון.
"שמונה עשרה." עניתי לו.
"חמישים ושבע." אמרה אביה.
"לא נראה לי." אמרה עמית.
"עשרים ושתיים!" צעק רוהן.
"מה?" שאללה עמית בהלם.
"כן, אני יודע עברית." אמר רוהן.
"אופס." אמרתי בשקט.
"מצטערים." אמרה עמית.
"זה בסדר." צחק רוהן. המשכנו לטוס כשאנחנו שומרים על שתיקה מעיקה.
"עוד כמה זמן מגיעים?" שאל לפתע כפיר.
"עוד ארבעים וחמש דקות." ענה רוהן. הסתכלתי למטה מהחלון של ההליקופטר. הכל נראה כל כך קטן!
"באיזה גובה אנחנו טסים?" שאלתי.
"גובה גבוה מאוד." ענה רוהן. התחלתי לצחוק.
"כלומר, אתה לא יודע." אמרתי.
"צודקת." ענה רוהן. המשכנו בטיסה בדממה. אחרי כמה זמן ההליקופטר התחיל לנחות.
"תקשיבו טוב! ג'יין וג'ון, חוץ מהעיניים יש לכם מראה קצת הודי, אז אתם בני דודים שלי! כל השאר הם החברים שלכם." אמר רוהן.
"קיבלנו." אמר ג'ון. אחרי רבע שעה כולנו עמדנו על אדמה מוצקה.
"לאן הולכים עכשיו?" שאלה עמית. רוהן חייך.
"עכשיו הולכים לפגוש את הזקן." אמר.