מסע אל ההרים – פרק 4

"נו, ג'יי. מה היה בחדר של המנהל?" שאלה אותי אביה כשנכנסתי לכיתה.
"אני יוצאת לחפש את הזקן בהרים." לחשתי.
"מה?!" צעקו עמית ואביה ביחד.
"את יוצאת לחפש את הזקן בהרים?!" צרחה אביה.
"מה פתאום, היא עובדת עלינו. ג'יי, את עובדת עלינו, נכון?" אמרה עמית.
"לא, אני לא עובדת עליכן." אמרתי. הסברתי להן איך המורה שולי חשבה שהייתי רצינית כשעניתי לשאלה של אביה, איך היא סיפרה למנהל והוא התקשר לראש העיר.
"וואוו, ג'יי, ממש הסתבכת." אמרה עמית.
"אני יודעת, ויש לי שאלה." אמרתי.
"מה?" עמית ואביה שאלו ביחד (שוב).
"אתן מוכנות לבוא איתי?" שאלתי.
"כן!!" צרחה אביה בלי לחשוב.
"מה?! חזרי שנית!!" אמרה עמית.
"אתן מוכנות לחפש איתי את הזקן בהרים?" שאלתי
"כן! זה היה קולי! שלשתינו במסע חיפוש אחר הזקן בהרים…" אביה נכנסה לאחד הסרטים שלה.
"מצטערת, ג'יי, אבל לא. אני לא יכולה לצאת למסע הזה." אמרה עמית.
"אני מבינה אותך." אמרתי.
"מה?! אמ, את לא רוצה לצאת?! בבקשה תצאי!" אמרה אביה.
"אב, אל תעשי לי את הפאפי פייס!!" אמרה עמית, אבל כבר היה מאוחר מידי, אביה עשתה לה את הפאפי פייס. אתם בטח חושבים, 'אפשר לחשוב, רק פאפי פייס', אבל לא. הפאפי פייס של אביה זה משהו שאי אפשר לעמוד בפניו, אפשר להשוות אותו לנשק גרעיני.
"בבקשה, אמ! בבקשה!!" אמרה אביה. עמית נאנחה.
"אני כל כך הולכת להתחרט על זה. בסדר, אני אצא איתכן." אמרה עמית.
"ישש!!!" צרחה אביה וקפצה בחיבוק על עמית.
"גם ג'ון וחברים שלו באים." אמרתי. אביה ועמית הביטו בי.
"התחרטתי!" הכריזה עמית.
"לא, אמ! אנחנו יוצאות! נסתדר עם החברים של ג'ון." אמרה אביה.
"השאלה היא אם הם יסתדרו איתנו…" מילמלתי.
"יהיה כיף!" קבעה אביה.
"אני בטוחה." אמרתי בציניות.
"טוב, אני לא יודעת מה איתכן, אבל אני חושבת שאני צריכה לעדכן את ההורים שלי שאני יוצאת למסע מפגר בזכות ג'יי אז…" אמרה עמית. היא הוציאה את הפלאפון שלה והלכה הצידה להתקשר להורים שלה.
"ההורים שלי יכולים לחכות עד שאני אחזור הביתה." אמרה אביה.
"מה את חושבת שיקרה אם ההורים שלי לא יסכימו שאני אצא?" שאלתי אותה.
"כמו שאני מכירה את ההורים שלך, ואני מכירה אותם ממש טוב. הם ירשו לך לצאת, וגם אם לא חצי עיר תבוא להכריח אותם להרשות לך, ואם הם עדיין לא יסכימו אז אני אעשה להם פאפי פייס." אמרה אביה.
"רק לא פאפי פייס!!" אמרתי בנימה דרמטית. עמית חזרה אלינו.
"מה ההורים שלך אמרו?" שאלתי.
"משהו בסגנון של: סופסוף לא משהו שקשור בלימודים או בעומר." עמית חיקתה את הכל העבה של אבא שלה.
"אז הם הסכימו." סיכמתי.
"כן." אמרה עמית. ג'ון נכנס לכיתה ובא אלינו.
"ביקשתי מכפיר ואייל לבוא, הם הסכימו. הזהרתי אותם שאנחנו הולכים עם הרצינית וההיסטרית." אמר ג'ון.
"איך ידעת שאני אבקש מאביה ועמית?" שאלתי.
"ממי את עוד יכולה לבקש? משרון?" אמר ג'ון והצביע על שרון שהתמזמזה בצד עם ירון. מוזר, בבוקר היא התמזמזה עם שגיא. במחשבה שנייה, זאת שרון. לא כל כך מוזר.
"צודק. וצריך להגיד לאמא ואבא." אמרתי.
"אמא תסכים לכל דבר שבא יסכים, ואבא יסכים לכל דבר." אמר ג'ון. הוא צודק, אבא שלי לא ממש מקשיב למה שאומרים לו, הוא מסכים לכל דבר. פעם ניסיתי אותו ואמרתי שאני הולכת לעשות קעקוע תוך כדי צניחה חופשית בלי מצנח לתוך בריכה של כרישים. כל מה שהיה לו לומר לי היה: בהצלחה.
"אני הולכת להרוג את שולי." מילמלתי.
"נכנסנו לעסק הזה בגלל שולי?" שאל ג'ון. הסברתי לו על השיחה שלי ושל אביה ואיך שולי שמעה את זה.
"תמיד אמרתי לך שהציניות שלך תסבך אותך בסוף." אמר ג'ון כשסיימתי לספר.
"אף פעם לא אמרת לי את זה." אמרתי.
"נכון. אבל זה סתם כיף להגיד אמרתי לך." ענה ג'ון.
"אתה מטומטם." אמרתי. ג'ון צחק ויצא מהכיתה. פניתי אל אביה ועמית.
"המסע הזה הולך להיות סיוט. אל תגידו שלא הזהרתי." אמרתי להן.
"ג'י, זה רק ג'ון, אח שלך." אמרה עמית.
"אני לא קשורה אליו." אמרתי.
"בכלל לא. אתם רק נראים אותו דבר, אומרים אותו דבר, מתנהגים אותו דבר. במקרה נולדתם באותה שנה, באותו חודש, באותו יום, בהפרש של חמש דקות, לאותם הורים. מה זה אומר עליכם? נכון! שאתם אחים תאומים!" אמרה עמית. הצבעתי על הדלת שג'ון יצא דרכה.
"כל קשר ביני ובין הדבר הזה מקרי בהחלט!" פסקתי נחרצות.
"סליחה, ג'יי. אבל ההיגיון של עמית מנצח." אמרה אביה. עשיתי פרצוף זועף.
"מה?" שאלה אביה.
"כלום." עניתי. אביה בחנה אותי ואז משהו בקצה הכיתה הסיח את דעתה.
"אופיייייייייייר!!" צרחה ורצה לכיוון אופיר שנכנס לכיתה.
"זאת טעות." אמרתי לעמית.
"מה טעות?" שאלה.
"זאת טעות לצאת למסע הזה." אמרתי.
"אל תדאגי, יהיה בסדר. אנחנו נצליח." עודדה אותי עמית. היה צלצול והמורה שולי נכנסה לכיתה. לפני שהיא התחילה ללמד היא ניגשה אלי.
"החלטת מי יבוא איתך?" שאלה אותי.
"כן, עמית ואביה." אמרתי. היא העיפה בהן מבט קצר ואז חזרה להביט בי.
"יופי. דיברתי עם ג'ון, אתם תצאו עוד יומיים." אמרה שולי.
"יומיים? זה קרוב מידי!" אמרתי.
"אין כל כך הרבה הכנות, תרמיל קטן לכל אחד ותצאו לדרך." אמרה המורה. הנהנתי. היא חייכה אלי והלכה אל אביה ועמית.
בסוף הלימודים חזרתי הביתה עם ג'ון. כשנכנסנו זרקתי את התיק על הרצפה והלכתי לאמא שלי.
"אמא, אני… אממ…" התחלתי אבל אמא קטעה אותי.
"תשאלי את אבא." אמרה. הלכתי לסלון, ג'ון כבר היה שם ודיבר עם אבא שלי.
"… אז בקיצור, אנחנו צריכים לצאת להרי ההימלאיה כדי למצוא איש זקן שלא בטוח שהוא חי כדי למצוא תרופה למגיפה. אה, ויש סיכוי שנמות בדרך. אתה מסכים?" שאל אותו ג'ון.
"כן, בהצלחה." אמר אבא שלי בלי להוריד את עיניו מהטלוויזיה. ג'ון הביט בי.
"היה לנו איזשהו סיכוי איתו?" שאלתי. ג'ון הצביע על אבא שלנו.
"נראה לך? הוא מסכים לכל דבר." אמר ג'ון.
"מה שאלת אותו לפני המסע?" שאלתי.
"באנג'י, קפיצה מרכבת נוסעת, דייט עם קרוקודיל." אמר ג'ון.
"דייט עם קרוקודיל?" הרמתי גבה.
"זה לפחות גרם לו להגיד 'בהצלחה' במקום 'כן'." אמר ג'ון.
"אז אין ברירה." אמרתי.
"אין ברירה." ג'ון הנהן.
"אנחנו יוצאים למסע." אמרתי.
"אנחנו יוצאים למסע." אמר ג'ון.
"תפסיק לחזור אחרי!!" צעקתי והעפתי עליו כרית.