מסע אל ההרים – פרק 6

"עוד כמה זמן הטיסה יוצאת?"
"עוד שעה וארבעים וחמש דקות."
"מה?! עברו רק חמש דקות?!?!"
ישבנו על ספסל ברחבת ההמתנה בשדה התעופה. ראש העיר הוריד אותנו בכניסה, נתן לכל אחד מאיתנו עשר אלף דולר, ונסע. כפיר ג'ון ואייל רצו לאיזו חנות מחשבים ועמית, אביה ואני התמקמנו על ספסל.
"איזה שיעמום!" אמרה אביה.
"תזכרו את מה שאני אומרת-עכשיו יש לנו המון זמן אבל נעלה למטוס בדקות האחרונות, כמעט נפספס אותו." אמרה עמית.
"זה איזה חוק מרפי או משהו כזה?" שאלתי.
"בבקשה, בלי חוקי מרפי." נאנחה אביה. היא שונאת חוקי מרפי בגלל שכל הזמן קורים לה דברים כאלה.
"בסדר, בלי מרפי." אמרה עמית.ישבנו על הספסל בדממה וצפינו בעוברים ושבים. אחרי כמה זמן מצאנו את עצמנו שוכבות על הספסל בתנוחות מוזרות ובוהות בנקודות בלתי ברורות בזמן שהבנים עברו מחנות המחשבים לחנות הממתקים.
"זוהי קריאה ראשונה לנוסעים להודו בטיסה 4718" נשמע כרוז. אביה קפצה בבהלה ובטעות בעטה בי והחטיפה לעמית.
"זאת הטיסה שלנו!!" צווחה.
"אב, תנשמי." אמרתי כשאנשים מסוקרנים נעצו בנו מבטים.
"בואו נלך לקרוא לבנים." אמרה עמית. קמנו מהספסל עם התרמילים ונכנסנו לחנות הממתקים. הבנים היו שם ובחנו סוג חדש של שוקולד.
"ג'ון, כפיר, אייל, אנחנו צריכים לעלות למטוס." אמרתי. הבנים לא זזו. התקרבתי אל ג'ון.
"ג'ון!! הטיסה! צריכים לעלות למטוס!!" צעקתי לו באוזן.
"אחח! ג'יין! אנחנו כבר באים." אמר ג'ון. הוא, כפיר ואייל המשיכו לבחון את השוקולד.
"זוהי קראה שנייה לנוסעים להודו בטיסה 4718" נשמע כרוז.
"טוב, אין ברירה." אמרה אביה. היא נעמדה מאחורי אייל, עמית מאחורי כפיר ואני מאחורי ג'ון.
"שלוש, ארבע, ו…. למשוך!" אמרה אביה. היא תפסה בחולצה של אייל ומשכה אותו, עמית משכה את כפיר ואני את ג'ון.
"בואו כבר! הטיסה יוצאת עוד מעט!" צעקתי.
"זוהי קריאה אחרונה לנוסעים להודו בטיסה 4718" נשמע הכרוז.
"אמרתי לכם! בואו כבר!" צעקתי. הבנים עזבו את השוקולד וכולנו רצנו לכיוון שער העלייה למטוס.
"אל תגידו שלא הזהרתי! אמרתי לכם שכמעט נאחר לטיסה!" אמרה עמית תוך כדי ריצה.
"שונאים אותך, מרפי." צעקה אביה. הגענו לשער ועלינו למטוס. המושבים היו מסודרים בטורים, כל טור מורכב משורו של שלוש מושבים. אחרי כמה דקות של שיטוט מצאנו את המושבים שלנו.
"אני ליד החלון!!" צווחה אביה והתמקמה ליד החלון. אני התיישבתי לידה ועמית מהצד השני שלי. הבנים התיישבו שורה לפנינו.
"תיהנו בטיסה, בננות." כפיר הסתובב אלינו. הוא העביר יד בשערו הבלונדיני ובחן אותנו בעיניו החומות.
"כן, אני מקווה שאין לכן פחד גבהים." אייל הופיע לידו. שערו החום נופל על עיניו הכחולות.
"אנחנו בסדר, אנחנו רק צריכות לזכור לשים אטמי אוזניים כשאתם תצרחו כמו נקבות מרוב פחד." אמרה עמית.
"אווץ'." אמר כפיר. הוא ואייל צחקו והתיישבו נורמלי.
"תרסן את החברים שלך!" צעקתי לג'ון. עמית צחקה.
"תרסני את ההיסטרית." הוא צעק לי בחזרה. הסתכלתי על אביה שקפצה במושב שלה.
"אייייזה מגניב!! אנחנו טסים להודו!! בירת השאנטי וה… לא זוכרת. ווווהוווו!!" היא צווחה.
"אב, שבי בשקט." אמרתי לה. אביה התיישבה.
"יייאא יש פה מסך מגע!" צעקה אביה והתחילה לשחק במסך שהיה מחובר למושב מולה ואני גילגלתי עיניים. המטוס רטט והתחיל לזוז.
"ואנחנו ממריאים." לחשתי. הסתכלתי על המסך שהיה מולי ונכנסתי לאחד המשחקים, הבנים טחנו חטיפים, עמית ראתה סרט טבע ואביה הייתה בפייסבוק.בפייסבוק?!?!
"היי, אב! איך את בפייסבוק?" שאלתי אותה.
"ככה." היא ענתה והתקרבה מסך שלי. היא לחצה על 'הגדרות', אחר כך היא נכנסה ל'הפעל אינטרנט' ואז לפייסבוק.
"איך? אנחנו על מטוס! אין פה אינטרנט!" אמרתי. עמית הסתכלה על המסך שלי, מסוקרנת.
"אין לי מושג, מצאתי את זה בהגדרות." אמרה אביה. לפתע נעמדה לידינו דיילת.
"מים? קולה? מיץ?" שאלה. אביה לקחה תפוזים, אני קולה ועמית מים.
"סליחה? איך יש פה אינטרנט?" שאלתי אותה. הדיילת חייכה.
"כל הכבוד ששמת לב, חברת התעופה שלנו עושה ניסוי של התקנת רשתות בתוך…" זה בערך שבו הפסקתי להקשיב. חייכתי לדיילת וחזרתי לפייסבוק שלי, אביה עשתה כמוני ורק עמית הקשיבה לדיילת שהסבירה והסבירה והסבירה. כן, עמית היא חכמה-חרשנית, היא אוהבת לדעת דברים והציון הכי גרוע שלה הוא 99, וגם זה קרה רק פעם אחת. בסוף הדיילת הלכה ועמית פנתה אלינו.
"איזה מגניב." אמרה.
"מדהים." אמרתי בלי להוריד את עיני מהמסך.
"מרגש." אמרה אביה. עמית גילגלה עיניים ונכנסה לויקיפדיה. היא הקלידה "הודו".
"למה את קוראת על הודו?" שאלה אביה שחצי-נשכבה עלי כדי לראות מה עמית עושה.
"כדי שנדע איך להגיע לנפאל." ענתה עמית.
"למה אנחנו צריכות להגיע לנפאל?" שאלה אביה.
"כי נפאל נמצאת על הרי ההימלאיה, ואנחנו צריכות להגיע לשם אם אנחנו רוצות לטפס על האוורסט." אמרה עמית.
"אז למה לא טסנו ישר לנפאל?" שאלתי.
"כי אין טיסות לנפאל. הודו וסין הן הכי קרובות אליה." אמרה עמית.
"זה עושה לי כאב ראש." נאנחתי.
"אל תדאגי, יהיה בסדר." אמרה עמית.
"אני מקווה." מילמלתי.