מעבר לחרב- חלק ב'

ככל שהתרחקה מביתה, וכך גם מהיצור, מהירות פעימות ליבה התאזנה, והאדרנלין שזרם בדמה השוצף שכח אט אט עד שנעלם. ללא הפחד שדחף אותה קדימה במהירות, היא החלה להרגיש בקושי שבהחזקתו של אוון מחוסר ההכרה.
היא לא הייתה חזקה במיוחד, ואוון הכביד עליה כל כך אחרי המרחק הרב שעברה, כשהוא שעון על כתפה הדואבת, עד ששקלה לעצור ולהשעין אותו על אחד העצים, בתקווה שמישהו יעבור בשביל היוצא מן הכפר ויעצור לעזור לו. אבל אוון לא היה במצב טוב, ולהשאיר אותו שם לחסדיו של המזל היה מפחית את סיכוייו להינצל אפילו יותר.
היא המשיכה את התקדמותה, אך האטה את הקצב. לא רק בגלל העייפות שאפפה אותה, אלא גם בגלל דאגתה לבעלה שנשאר מאחור עם יצור קטלני. היא האטה את קצב התקדמותה מתוך תקווה שירוץ אחריה כדי להשיגה, מתוך תקווה שלא תצטרך לעבור את הדרך הארוכה לבדה. היא קיוותה לשמוע אותו צועק אחריה שתחכה לו, שהוא מגיע עוד רגע אחד. היא קיוותה לראות אותו.
פיירן היה לוחם מיומן ביותר מזה שנים רבות. היא זכרה שבצעירותם, בשנים הראשונות להיותם בני זוג, הוא היה חוזר הביתה פעמים רבות כאשר סימנים כחולים קישטו את גופו החסון, אך חיוך הניצחון לא מש מפניו המאירות. כאשר התחתנו סיפר לה על עבודתו- למה היה חוזר תמיד פגוע ומוכה. הוא סיפר לה שהוא חבר ביחידה סודית פרטית, כלומר, לא מטעם המלוכה, אשר פועלת למען ביטחון האזרחים בכפרים שונים הרחוקים מעט מן העיר, ולכן לא זוכים להגנה רחבה מפני מפלצות, שודדים ומרצחים.
כאשר היא נכנסה להריון, הוא יצא פחות לקרבות מסוכנים. נטל האחריות חדר להבעת פניו, והוא שמר על עצמו יותר. הסימנים הכחולים אט אט פסקו מלהופיע על גופו. היא זכרה שהייתה גאה בו על הזהירות, על כך שהיה שם בשבילה ושמר על עצמו בשביל המשפחה.
כשהתינוק היה בן חודש וחצי, הוא חלה ומת כעבור כמה ימים מורתי עצבים. פיירן נטש את עבודתו כשומר ונשאר בבית על מנת לעודד אותה ולעזור לה להתגבר ולהמשיך בחייה.
אחרי שש שנים שבהם היה איתה ולא יצא הרבה מהבית, פרט ליציאות הקבועות לקניית המצרכים הדרושים לחיים התקינים בבית, הגיעה הודעה דחופה ממפקד השומרים מעיירת הייבן שבממלכת הארטברין, על כך שרולאק נראה עושה את דרכו במהירות אל כפר הורדיי שבממלכת בלדונה, ופניו מועדות למען מטרה מסוימת.
פיירן הסתכל בה בעיניו החומות הגדולות, שמבטן המבקש לא הוסתר. כל שיכלה לעשות היה לחייך אליו באישור. הוא אהב את עבודתו. היה לו קשה להיות איתה זמן כה רב, ולה היה קשה למנוע ממנו לעשות את הדבר שאהב. הוא לא פרק את תסכולו על המשבר המשפחתי או על כל דבר אחר במשך זמן רב, והרולאק היה הזדמנות טובה לקבל ממנו שוב את חיוכו האמיתי שגרם לליבה לרקד מאושר בכל פעם שראתה אותו.
עכשיו, כשאוון שעון על כתפה מחוסר הכרה, ופיירן רחוק ממנה, נלחם במפלצת שיכולה להיות חזקה ממנו, היא הצטערה על שאישרה לו לקבל את העבודה. היא ידעה שזה הדבר שרצה במשך שש שנים, אך בכל זאת התחרטה. סיכוייו לנצח בקרב פנים אל פנים מול רולאק בעל מטרה מוגדרת היו נמוכים.
קצב הליכתה הואט, נשימותיה הקצובות הפכו להתנשמות, והיא הרגישה שחזה עומד להתפוצץ. ידיה איבדו כל תחושה כשכרעו תחת משקלו של אוון, אף על פי שלא היה כבד במיוחד. מבעד לעייפות מילותיו של פיירן הדהדו במוחה, כאילו עמד ממש מאחוריה ולחש באוזנה את המשפט שעל פיו חי: "מהותו של שומר היא לעשות את המקסימום גם כשהמצב נראה חסר תקווה, והמאמץ מרגיש חסר תועלת." היא רצתה לעשות את המקסימום. היא רצתה להוכיח לו שהיא מסוגלת. אבל יותר מכל היא רצתה להראות לו, ובעיקר לעצמה, שהיא שם בשבילו, בדיוק כמו שהוא תמיד היה שם בשבילה.
אין לה סיבה לדאוג לפיירן, הוא אחד האנשים היחידים שהכירה, שמצליחים לשבור ציפיות באופן קבוע. היא האמינה בו.
היא המשיכה ללכת, מחוזקת על ידי המחשבה על בעלה. עיניה היו ממוקדות קדימה אל השביל שבו הלכה, אל המקום שאליו כל כך רצתה להגיע.
המרפאה גרה מחוץ לכפר, בצמוד ליער. היא בנתה את ביתה ליד שלושה עצי חזרן גבוהים שמאוד לא מותאמים לאקלים הקריר שבכפר, למרות זאת הם שגשגו ליד ביתה.
פעמים רבות שאלו אותה למה אינה גרה קרוב יותר לכפר, כדי להיות בקרבת מקום בזמן מקרי חירום. בכל פעם היא ענתה את אותה התשובה. היא גרה מחוץ לכפר, משום ששקט ליד היער, וכך אנשים מחלימים מהר יותר. במקרי חירום ישנה אפשרות לשאול את אחת מעגלות השכנים, וכך להגיע אליה במהירות הדרושה.
אף אחד מעולם לא התווכח עם התשובה, אבל עכשיו, כשלא היה לה זמן לחפש עגלה, היא הצטערה שלא ניסתה לשכנע את המרפאה להתקרב אל הכפר. היא קיוותה שהיא החליטה לצאת אל הכפר על מנת לקנות מצרכים, כדי שתוכל לעזור לה לסחוב את אוון, אבל קול ההיגיון רמס את תקוותה.
רשרוש קל של נגיעה בעלים, ורעש של דריכה על עלים יבשים נשמע מבין העצים בצד השמאלי של השביל בו הלכה וגרם לה לקפוא במקומה בפחד. בעיני רוחה היא ראתה את הרולאק קופץ עליהם, כשהוא צוחק בקולו המחרחר על ניסיון הבריחה העלוב שלה.
היא חשקה את שפתיה במאמץ לחשוב על הדבר הטוב ביותר שיכלה לעשות במקרה כזה, אך דבר לא עלה במוחה בשניות מורטות העצבים שעברו עליה עד שגילתה מי נמצא בין העצים.
היא קפצה אל הקצה הימני של השביל כאשר רובין יצא מהצד השמאלי, כשעלים מעטים נמצאים על כתפיו שהיו עטופות בגלימה בצבע אדמה. כלי הנגינה שלא עזב מעולם היה שעון על גבו בכיסוי שחור מעור.
הוא חייך אליה מן חיוך מוזר שהזכיר לה למה לא חיבבה אותו במיוחד. הוא היה אדם מתבודד שגר במעבה היער ולא תיקשר עם כלל האנשים שחיו בכפר.
"ערב טוב רובין, מה שלומך?" היא שאלה אותו בחיוך מאולץ מעט. כוחה הלך ואזל, והיא חשבה שאולי רובין יוכל לעזור לה לסחוב את אוון אל המרפאה, היות והיה חזק ממנה.
"שלומי טוב." אמר רובין, ונראה כאילו הוא לא שש להמשיך בשיחה איתה.
"האם יורשה לי לשאול על מעשיך כל כך רחוק מהבית בשעה מאוחרת זו?" היא שאלה בנימוס, כי פחדה להקטין את הסיכוי לעזרה ממנו.
החיוך לא מש מפניו של רובין, "יקירתי, מעשיי הם ענייני הפרטי בלבד." אמר והחל להתקדם לכיוון שאליו הלכה.
"קבל את התנצלותי. לא התכוונתי להישמע גסת רוח. שאלתי את עצמי.." היא החלה בהיסוס, מקווה שזה הזמן המתאים לבקש את עזרתו.
"שאלת את עצמך..?" שאל רובין והסתובב אליה מסוקרן.
"שאלתי את עצמי, אולי תוכל לעזור לי לקחת את אוון אל המרפאה. לקחתי אותו דרך ארוכה, וכוחי אוזל. איני סבורה שאצליח לקחת אותו כל כך רחוק ללא עזרה." היא אמרה במהירות, מפחדת שקולה יבגוד בה.
רובין העביר ברגע את מבטו אל אוון השעון על כתפה, ועיניו נפתחו לרווחה כאילו רק עכשיו הבחין שהוא שם.
"העבירי אותו אליי, אני אקח אותו." הוא אמר והושיט את ידיו כמוכן לקבל את אוון.
איב היססה מעט, אך התשישות ניצחה אותה, והיא העבירה את אוון אל רובין.
רובין הקפיץ את אוון על כתפיו והחל להתקדם שוב אל תוך העצים. איב לא ידעה לאן הוא הולך, היות והמרפאה גרה בהמשך השביל, אבל היא תיארה לעצמה שהוא מכיר דרך קיצור, הרי את כל חייו הוא מעביר ביער.
היא הלכה אחריו בשקט, מסתכלת סביב על העצים, מקווה לשמוע רחש, ומצד שני מפחדת לשמוע אותו. היא רצתה לראות שוב את בעלה, אך פחדה לראות אם הרולאק עקף אותו. היא הצטערה כל כך על העבודה שבחר לעצמו.
"נו, אז ספרי לי." אמר רובין אחרי כמה דקות של שתיקה.
איב הייתה כל כך שקועה במחשבותיה, עד ששכחה על מה יכול רובין לשאול.
היא הסתכלה בו במבט לא מבין למשך כמה שניות, והוא הביט בה בחיוך וחיכה.
היא סיפרה לו את כל הסיפור, כשנזכרה על מה עליה לדבר. איך סידרה את הגינה כשאוון הגיע ונראה תשוש, ואיך ביקשה שיעזור לה עם הגינה, סיפרה על השיחה הקצרה שלו עם בעלה, ועל כך שהרולאק קפץ מהמחסן בדיוק כשנכנסה הביתה כדי להביא לאוון תה ולשטוף את אצבעה הפצועה.
היא סיפרה הכל לפרטי פרטים ורובין הקשיב. הוא לא שאל דבר ולא העיר.
הוא הביט בידו של אוון, כאשר סיפרה לו על כך שאוון צרח בכאב כאשר הרולאק שרטה אותו, ועיווה את פניו בכעס ותסכול. הוא מלמל לעצמו משהו שאיב לא שמעה, והמשיך ללכת בדממה.
היא השפילה את מבטה והמשיכה במחשבותיה. תמונות חייה עלו במוחה. יום היכרותם שלה ושל פיירן, יום חתונתם, היום שגילתה שהיא בהריון.. היום שגילתה שלא תהיה לה עוד משפחה גדולה כמו שחלמה תמיד.