מערכי חיים (א')

1.
פעימה אחת בלבד בכל מערכי החיים מעירה אתכם לחיים. קפיצה קלה וחסרת משמעות ולאחריה ירידה קטנה, כמו גל הלם. מערכי החיים מתייצבים בסופו של דבר על המספר הנפלא 93.8, כחצי אחוז מתחת לממוצע.
“משהו מת בחוץ,” מכריז גאלן, מתגלגל על כסאו המשרדי אל המסך הדק, נותן בו מבט שני, עמוק יותר. זו הייתה ירידה קלה, כמעט בלתי מורגשת, אבל קיימת. הגרף אכן נטה במאית שנייה כלפי מטה, מתרסק חצי אחוז.
“כן, את זה גם אני יכול לראות,” אתה נוחר בבוז, “אבל מה מת שם בחוץ שהיה יכול להוריד בבת-אחת חצי אחוז?” אתה שואל, מקמט את מצחך ומנסה לחשב את כמות האנשים המדויקת שהייתה זקוקה לירידה שכזו, מכוערת. חמש מאות עשרים ושבעה וחצי. עם חמש מאות עשרים ושבעה אי אפשר להתווכח, אתה מגלה, אבל החצי הזה, הנותר, מטריד אותך.
אתם שותקים למשך דקות אחדות, חולשים על פני כל בעלי החיים והצמחים המוכרים לכם עד כה, מחשבים במהירות את הכמויות הדרושות, מתעמקים בירידה הקטנה הזו בצורה מגוכחת כמעט.
“חתולים” מכריז פתאום לאייס ממקומו, מאריך את צווארו באיזו הפתעה מהולה בהתנשאות. “מאה אלף חתולים, למען האמת. בלי שארית.”
לוקחת לכם שנייה אחת בלבד לעקוב אחר החישוב המאורך, להנהן בהסכמה מסוימת, גם אם לא נעימה. מאה אלף חתולים נשמע כמו מספר הגיוני למדי לחצי אחוז חסר במערכי החיים, בדיוק במידה. זה כמעט מעלה גיחוך, אתה מהרהר בדבר. מאה אלף חתולים מתים בבת-אחת זה מספר די רציני של יצורים חיים, בעלי אותה צורה לא-מורכבת של תודעה. מישהו היה צריך לעשות משהו ממש גדול כדי להרוג מאה אלף חתולים באותה מאית השנייה.
ואתם שותקים שוב. הפעם בלי לחשוב יותר מדי, שקועים בתוך העולם הקטן של הוא עצמו, עד לרגע בו פוגעת במערכי החיים קפיצה נוספת, קלה יותר, מחשבה בודדה העוברת בין מספיק אנשים בחדר כדי שתשפיע על המחטים. מי הולך לצאת מכאן סוף-סוף ולברר מה לעזאזל קרה לכל החתולים ההם בחוץ.
“לעזאזל, אני לא הולך לעשות את זה” לאייס צוחק, מניד בראשו ושוקע עמוק במשענת העור הרכה של הכיסא שלו, מעביר מבט על פני האחרים, הנועצים את עיניהם המעורפלות בנקודות אקראיות במרחב. הם מתעוררים לאט, בסופו של דבר, כמו מעבירים זרמים חשמליים ביניהם, מהאחד לשני, ונועצים בו מבט זועף.
“בסדר, בסדר” אתה נאנח ומתרומם. לרגע עוד מתנודד במקומך, מנסה להסתגל לגרוויטציה, ומתמקד. ייצוב נוסף של מערכי החיים, תזוזה של מיליון מיליונית האחוז. משהו נע, אבל לא מספיק כדי לתת להם תחושה רעה כמו זו הקודמת. חצי אחוז, עדיין מהדהד בראשם. מאה אלף חתולים בבת-אחת.
אתה מגלה שהם כולם נועצים בך מבט כשאתה עוד מתמהמה ומתחיל להתהלך באיטיות מסורבלת עד המדרגות ולמעלה, אל הדלת הנמצאת על פני השטח. אתה עולה בהן באיטיות ואוחז בידית המתכת הקרה, מנסה להכין את עצמך נפשית לפחות לאור שיציף אותך ברגע שתחצה את הסף, אבל זה שונה. זה תמיד שונה.
האישונים מתכווצים בכאב. מערכי החיים הפרטיים זועקים לרגע אחד, חוצים אל הטווח הכתום. אתה מרסן אותם בדיוק ברגע הנכון, וקווי המתאר השחורים-מנוקדים הופכים עצים ובתים אחרים, קירות לבנים בוהקים באור שמש חזק.
הדבר הראשון שאתה מבחין בו הוא שאותן נקודות גדולות וצבעוניות למדי הפרושות על האדמה לא נעלמות כמו בדרך כלל. הן ממשיכות לשכב שם, חסרות תנועה. סריקה קצרה מבשרת לך שמערכי החיים הפרטיים שלהם מצביעים על אפס מוחלט.
זה חודר אותך לאט. באיזו צמרמורת קרה המחלחלת מהקליפה החיצונית פנימה באכזריות. לפחות חמישים חתולים מתים בצבעים שונים פרושים לרגלייך, נצלים תחת השמש החמה. בקרוב יתחילו להסריח, ומערכי החיים יקפצו קפיצה גדולה, משמעותית, שכבר לא ניתן להחסיר מהחישוב הקר. אתה מניד בראשך בחלחלה וחוזר, סוגר את הדלת ועומד שוב בחדר המדרגות הכהה, המואר במנורה עדינה אחת בלבד. מערכי החיים חוזרים למצב קבוע, סטטי.
“מה קורה שם?” קולו של היגנס שעד עכשיו שתק עולה אלייך, עמוק ותובעני, מרושע במקצת. הוא והשאר בטח כבר מודעים לקפיצה הקטנה, המכוערת הזו במערכי החיים.
“חתולים מתים” אתה קורא חזרה. הקול שלך חזק יותר מכפי שתכננת שישמע, עוד מהדהד בראשך ובין המערכים הקטנים. “חמישים כמעט, בערך” אתה מנסה לשחזר. נחרת צחוק עולה מלמטה, הם כולם לועגים כמו יצור אחד. חמישים לערך.
אתה מתנתק בסופו של דבר, מרשה לעצמך להיכנע למיכאניות המושטתת היטב בראשך. מחצית ממערכי החיים הפרטיים שובתים, ובמקומם עולים חדשים, המודעים למיכאניות בצורה מושלמת. מאפס מוחלט הם עולים ומתייצבים על המספר המקסים 127.4.