מפחדת לומר בקול- פרק אחת עשרה

בפרק הקודם:
"למה עם כל הכוונות הטובות שלה, חיוכה מלא בכל כך הרבה רוע?"

מפחדת לומר בקול- פרק אחת עשרה:

"איך אני אקרא לך?" שאלתי אותה כשישבתי בישיבה מזרחית על מיטתי, מדפדפת באלבום התמונות שלי מחפשת אחר תמונה מהפורים האחרון כשאני ופיגי התחפשנו ביחד למכשפות.
אחותי ריחפה מעל שולחן הכתיבה שלי, בדקה כל פרט ופרט בחדרי, סקרה את פעילותי.
"לא יודעת…איך את רוצה לקרוא לי?" שאלה מתלהבת שחשבתי על זה, כנראה שלא כולם ביקשו לדעת את שמה. רגע, היא דיברה בכלל עם מישהו במשך כל הזמן הזה?
"לא יודעת…אף פעם לא קראו לך בשם?" שאלתי אותה, עוצרת לשנייה מההתבוננות בתמונות הילדות המשותפות שלי ושל פיגי, מתבוננת בארשת פניה המבולבלת וחוזרת לעיסוקי.
"לא דיברתי הרבה, אין הרבה רוחות נחמדות בעולם הזה." אמרה בייאוש, כאילו חזרה ממספר ניסיונות כושלים כדי להשיג תשומת לב.
"ואמא ואבא קראו לך בשם?" שאלתי.
"את האמת? הם רצו לקרוא לאחת מאיתנו ריין, אבל בגלל שרק אחת נולדה הם קראו לך על שם פרח. כי הם קיבלו אותך כפרח ששווה לשמור עליו." אמרה, וקמצוץ קנאה נשמע בקולה.
"איך את יודעת את זה?" שאלתי, אני פרח?
"הם אמרו את זה ברגע שהביטו בך בפעם הראשונה," גילגלה את עינייה מהקיטשיות.
"אז אני אקרא לך ריין," חייכתי שבעת רצון.
"איך שאת רוצה…" מילמלה ודחפה את ידה אל הקיר שנעלמה בין רגע לצד השני.
"מה עשית בשש עשרה שנים האלו?" הסתקרנתי.
"הסתכלתי עלייך." אמרה בלי לחשוב יותר מדי.
"מה זאת אומרת?" שאלתי, מקדישה לה את מירב תשומת לבי.
"לא היה לי משהו אחר לעשות. אני מתה, שחכת? אז הסתכלתי עלייך, חייתי איתך בתקווה שיום אחד תשימי לב שאני קוראת לך." הפתיעה אותי, איך אפשר שש עשרה שנה להיות שקועה בעולם של ילדה אחרת? לראות את אחותך חיה בעוד שאת לא?
"אל תדאגי…כל זה ישתנה," לחשה כשטולי נכנס מתגרה מפתח דלת חדרי אל עברה.

~~~~

מצאתי את התמונה אשר חיפשתי ומיהרתי להעניק אותה לפיגי. היא ביקשה ממני את התמונה כדי להשלים את לוח התמונות המשותף שלנו בחדרה, רק שתי מכשפות צוחקות ומאושרות היו חסרות לה.
החיוך שעל פנינו הקרין אור מבעד לתמונה, עינינו היו ממוקדות במצלמה וכל אחת חיבקה את השנייה. כל כך הרבה השתנה מאז, התבגרתי.
"היי," שמעתי קול נעים כמנגינה.
"היי וויל." הרמתי את עיניי כמזהה את קולו ונקלעתי לתוך רשתו, עינייו הירוקות ושיערו הבהיר שהשוו לו מראה של מלאך.
"מה את עושה?" שאל ודחף אותי בעדינות אל עבר הספסל.
"אני לא יכולה לשבת…אני חייבת ללכת לפיגי." המשכתי ללכת בצפייה שימשיך אחריי.
"משהו מיוחד?" שאל.
"לא…סתם, מביאה לה תמונה." הראתי לו.
"אני זוכר אותה…זוכרת איך התגנבנו למחסן לקחת את המבחנים כדי לתקן את הטעויות שלנו ומצאנו שם שלד שנשאר מאז פורים? כמעט השתנת במכנסיים," צחק בצחוקו המתגלגל.
"לא אני לא! זה אתה צרחת כמו נקבה…" העצבנתי, אך לא יכולתי לצחוק על המלאך שבסך הכל ניסה לשמור עליי מאותו השלד.
"זאת הייתה פיגי…"
צעדנו ביחד לאורך המדרכה באמצע הפארק, חלק מהאורות כבר דלקו, חלק מהרוחות נשבו, חלק מהאנשים עדיין טיילו.
"אני מתגעגע לזמנים האלה בהם היינו מטיילים רק שנינו…" העיר.
"למה מתגעגע?" שאלתי מביטה בצלקת העדינה אשר בצבצה משריר ידו.
"כי זה כבר לא ככה, לבנדר." שוב הוא קורא לי בשמי ולא בכינוי שהדביק לי, רציני מתמיד.
"למה לא?" שאלתי בבילבול, אבל עמוק בלבי ידעתי שמשהו השתנה.
"אני לא יודע למה…אבל אנחנו כבר לא הידידים הכי טובים. אולי בגלל ליסה?" ניסה להבין.
"ליסה?! לא! מה פתאום! מה אכפת לי ממנה בכלל?" ניסיתי להעלים את המחשבה על כך שאני מקנאה במוחו.
"אז לא יהיה לך אכפת אם אצא איתה?" שאל סוקר את ארשת פניי ואני חומקת ממבטו.
"אני רק רוצה שיהיה לך טוב," פלטתי ברוך, שלחתי אליו חיוך רגוע והסתובבתי אל ביתה של פיגי בלב מריר ותחושת ריקנות בלתי מוסברת שמילאה את גופי.

~~~~

"נהנית?" שאלה ריין כשחזרתי לביתי.
"כן, למה? מה קרה בינתיים?" שאלתי אותה בעודי זורקת את התיק הצידה.
"שום דבר, הייתי לבד כמו תמיד." ענתה בכעס.
זיהיתי את שניסתה להעביר לי, לא הייתי צריכה ללכת לפיגי ולהשאיר אותה בודדה בחדרי.
"אני לא אוכל להיות איתך כל הזמן." אמרתי.
שיער הנחושת שלה התעופף לאחור וחשף את שינייה שנשכו את שפתייה, אף לא טיפת דם אחת יצאה מפצעה.
"את צריכה לפחות לנסות לא להשאיר אותי לבד…" השפילה את מבטה אל החתול שהשתובב על מיטתי כשהוא שוכב על גבו ומרים את רגליו בהתלהבות.
לא הבנתי מה פשר האובססיביות הזאת כלפיי.
"אני מבינה אותך…" מילמלתי והתיישבתי בכיסא לידה.
החתול התהפף, התרומם על רגליו והתחיל להתקדם באיטיות לעבר ריין.
"תגידי לו שיפסיק," ביקשה והתעופפה לצד השני של החדר, אך החתול לא נכנע והמשיך לרדוף אחריה כאחרי עכבר.
"הוא סתם משחק." ציחקקתי למראה אחותי בורחת מחתול קטן ולא מאיים.
"אני לא רוצה לשחק…" חשקה שיניים וריחפה על יד עדן החלון.
החתול נשען על ידיו השמנמנות והפרוותיות, הניח את ראשו כמחכה לטרף, צימצם את עיניו והביט במבט בוחן בריין המוטרדת.
"תפסיקי לדאוג, הוא לא יעשה לך כלום," התגלגלתי על מיטתי מרוב צחוק, החזקתי את ביטני הכואבת וכמעט שחכתי איך נושמים ברצף.
"תפתרי ממנו!!" צרחה עליי, לא יכולתי להבין אם היא רצינית או לא.
"אני רצינית! תזרקי אותו מהבית או שאני אעשה את זה." פקדה עליי, מבטה התמקד בחתול שסך הכל רצה לשחק, איך אפתר ממנו? היא לא רצינית.
"הוא החתול שלי…ואני אחליט אם להשאיר אותו או לא," אמרתי בתוקף.
היא אחותי, אבל החדר עדיין שלי.
בין רגע החתול התרומם באוויר בידי רוח בלתי מוסברת שסיחררה אותו במערבולת.
"מה את עושה? תניחי אותו!!" צעקתי וניסיתי לתפוס את החתול אשר קיבלתי ליום הולדת העשר שלי.
"אמרתי לך כבר שאפתר ממנו, לא הקשבת לי, בעיה שלך." הודיעה לי עומדת על שלה בפינת החדר והרוח קירבה את החתול שניסה להיאבק בכוח הטבע אל החלון הפתוח.
"את לא תעזי." עמדתי נחושה סוגרת בגופי את הפתח לחלון.
"ועוד איך…".
מבט אחד שלה הספיק להתניע את הרוח ולזרוק את החתול הפרוותי והלבן שלי מהחלון.
"לא!! מטורפת אחת!!" צרחתי ומיהרתי לבדוק את שלומו.
טולי שכב שם על כביש הרחוב, עינייו פתוחות והוא? ללא רוח חיים.