מפחדת לומר בקול- פרק ארבע עשרה.

בפרק הקודם:
ריין ניסתה לפגוע בילדה תמימה שלא עשתה לה דבר ולבנדר הצליחה לעצור אותה.
ריין התחילה להתגרות בה והיא ביקשה שתעזוב עד כדי כך שריין החלה להיעלם.

מפחדת לומר בקול- פרק ארבע עשרה:

קולה עדיין הידהד ברחוב, בראשי, בלבי. לעצור את היעלמותה או לא? הבחירה בידיים שלי.
מצד אחד רק הרגע קיבלתי את אחותי התאומה, איך אוכל לשלוח אותה חזרה אל העולם הריק, העולם בין החיים למוות?
מצד אחר, היא פוגעת ביותר מדי כמו טולי החתול שלי והילדה הקטנה, היא מסוכנת לעולמי.
במה אבחר- בטובתי או בטובת הכלל?
אצבעה השקופה לפתע נשלכה אליי, ביקשה לשכנע אותי לשנות את דעתי בכך שתגע בי וכשנמנעתי ממגעה הקר, היא השפילה את עינייה המתות אל המידרכה.
"לא," אמרתי.
"את לא תלכי." החלטתי בתוקף. ריין תוכל להישתנות, היא תשתנה, אני אשמור עליה.
היא הביטה בי במבט שלא הצלחתי לפענח, סוג של בילבול מעורבב עם כעס ואושר ואז לחשה,
"תודה."

~~~~

"איצ'יגו," פיגי ישבה על הכורסה הלבנה בסלון ביתי והסתכלה על שני הציורים האחרונים שציירה. אם היו מבקשים ממני לבחור חפץ אחד שהיה מתאר את פיגי באופן המושלם והעקיף ביותר הייתי בוחרת במכחול מפני שכבר מכיתה א' היא נחשבה לאומנית בכיתתנו.
"לבריאות." הגבתי לה על שאמרה.
"לא," צחקה בצחוקה העדין, "איצ'יגו זאת גלרייה חדשה, די קרובה לפה."
"באמת? וואי פיג זה מעולה! מה את מתכוונת לעשות?" שאלתי מתלהבת בשבילה.
"קודם כל אני אראה מה הגלריה מציגה ואז חשבתי לארגן תיק עבודות ולהראות להם." אמרה בביישנות אך בניצנוץ עיניים בוהק.
"את רוצה שאני אעזור לך?" הצעתי לה, שפכתי את הפופקורן החם שהדיף ריח מזמין כל כך אל תוך הקערה האדומה ומיהרתי לצאת מהמטבח אל עבר הסלון.
"תודה." אמרה כשהושטתי לה את הקערה, "הייתי רוצה שתהיי כנה ותגידי לי אילו מהעבודות את הכי אוהבת." הוסיפה כשידה ליטפה את המכחול היקר ערך שלה אשר הזמינה מצרפת בעוד בשבילי הוא נראה בסך הכל כמו עוד חתיכת עץ.
"בטח." חייכתי והתיישבתי לידה בעודי זורקת כמה מהפופקורן לפי.
"איה! זה עדיין חם…" התלוננתי בכאב.
פיגי פרצה בצחוק והסתכלה עליי כמחכה לגזר הדין. הבנתי את שניסתה לרמוז- היא רוצה עצה עכשיו. לא מחר ולא מחרותיים אלא עכשיו- זה באמת חשוב לה ולכן זה הפך לחשוב גם בעיניי.
"אני אוהבת את התמונה של הדתייה והחילוני, היא כל כך יפה והסיפור מאחורי זה כל כך עמוק, כשאני רואה אותם מחזיקים ידיים בניגוד לכל המוסכמות החברתיות עוברת בי צמרמורת של רגש." חייכתי והמשכתי לדבר בלי לתת לדחוף שום מילה, "אני אוהבת את הציור בו ציירת את הנמרה משתוללת בידי הציידים שמכנים אותה כמטורפת בזמן שהיא מנסה בסך הכל להגן על הגורים שלה שהתחבאו מאחורי השיח הקרוב," רציתי להמשיך אבל הברק הנוסף בעינייה הפסיק אותי.
"תודה," מילמלה. אף פעם לא דיברתי ככה על הציורים שלה- תמיד חייכתי והוספתי מחמאות לפי הצורך אבל עכשיו לא יכולתי שלא לומר את האמת.
"יש לי עוד הרבה…" אמרתי בקריצה ובפה מלא של פופקורן חמים שגרמו לגרון שלי להיות כל כך יבש עד רצון לשתות את כל הימות בעולם.
"למה איחרת היום?" שאלה פתאום אחרי שנחנקה מהנשנוש המלוח שאכלנו.
נזכרתי בילדה הקטנה, בסבתה, במכונית המאיימת, באווירת המתח, באדרנלין שזרם בדמי כשמיהרתי לקפוץ אליה, ברעד שתקף אותי לאחר המעשה ובריין.
ריין.
"סתם, עזרתי לאיזה אישה אחת." צימצמתי את עיניי כדי לראות מה היא כותבת לה שם.
"מה זה?" שאלתי בסקרנות.
"כמו שאמרת, סתם…כותבת כמה פעמים את לא אומרת לי את האמת." אמרה שנימה נעלבת.
"את רצינית?" ניסיתי להבין אותה.
"אני מרגישה שאני מספרת לך יותר ממה שאת מספרת לי," פלטה בייאוש. אצבעותיה הארוכות סירקו את שיערה החלק ומיהרו לחזור להחזיק במכחול.
"מתי לא סיפרתי לך את האמת?" שיקרתי, בלעתי את רוקי בקושי- אני לא מספרת לה על ריין.
"לא יודעת, את פשוט לא מדברת. לא מספרת שום דבר אישי שלך שלא קשור בלימודים. כמו למשל, וויל? מה איתו? למה נישקת אותו? מה את מרגישה כלפיו? או…על התמונה בעיתון זוכרת? ועוד הרבה בסיגנון." הפתיעה אותי. נשימתי נעתקה, פיגי זכרה הכל, דברים שאני ביקשתי לשכוח.
"אני לא מרגישה כלום לוויל. ולא אני נישקתי אותו…" מיהרתי להסתיר את הסומק הקל שהופיעה בלחי. "כן בטח," פלטה. "את חושבת שאני לא רואה אותך לוטשת בו מבטים בהפסקות? או מצחקקת לעצמך כשמישהו אומר את השם שלו?" עכשיו היא עמדה מעליי, מפנה כלפיי אצבע מאשימה.
לא ידעתי מה להגיד לה, גם היא שמה לב להתנהגותי?
לפתע ריין הופיעה מאחוריה ובחיוך מאושר התחילה לעשות פרצופים מצחיקים שנועדו לעודד את רוחי. "למה את מחייכת?" שאלה פיגי. "אני מדברת איתך!" כעסה.
"אני לא יודעת מה להגיד…" עניתי עדיין יושבת על הספה מנסה להתעלם מפרצופיה של ריין.
"למה את מפחדת לומר את זה?" שאלה כמבינה ללבי.
"את לא יודעת בכלל ממה אני מפחדת," עניתי בחוסר סבלנות.
"אולי הייתי יודעת אם היית מספרת לי." אמרה בעלבון, נעצה בי את עיניה כאת שיני הטרף שלה ואז נמלטה מביתי בלי לחשוב פעמים כשהיא משאירה אותי לבדי עם אחותי המתה.
"ממה את צוחקת?" הפנתי אליה את מילותיי, אפילו שמבטי עדיין התמקד בדלת ממנה יצאה פיגי בתקווה שתסתובב ותחזור- ריבים איתה תמיד מעוררים את הצד הדיכאוני שבי.
"את יודעת שהיא צודקת…" הוסיפה ריין והתעופפה לידי.
"בקשר למה?" שאלתי בהתעניינות.
"וויל." ריכזה הכל במילה אחת, שם אחד שהעביר בי כמו בכל הפעמים הקודמות צמרמורת בלתי רצוייה.
"אני לא אוהבת אותו." חזרתי על המילים שאמרתי לעצמי כמו תוכי בלילה הקודם אחרי שרקדנו ביחד לאור הירח הזוהר.
"התשובה נמצאת במה שאמרת." העקמומיות בחיוכה השוותה לה מראה של "יודעת כל" מה שעיצבן אותי עד מאוד.
"אני לא יודעת מה אני מרגישה." הודתי, וזאת הייתה האמת.
"את יודעת…את פשוט מפחדת לומר בקול." אמרה.
"אוי אולי די עם השטויות האלה? מפחדת לומר בקול…בטח. אני לא תינוקת." התעצבנתי. מפחדת לומר בקול. מפחדת לומר בקול. כל הזמן חושבים שאני מפחדת, אני מצטערת לאכזב את כולם, אבל אני לא.
"מה שתגידי…" העיפה את ידה והתעופפה דרך הקיר לצד השני של הבית. אני מודה, זה קצת שיפר את מצב רוחי הקודר עד כדי ציחקוק עם עצמי.
"איפה את?" שאלתי מחפשת אותה בבית.
"מותק את בבית?" שאלה אמי שנכנסה באותו הרגע לסלון.
"כן…" הסתובבתי עליה וארשת פניי הייתה כשומרת סוד כלשהוא.
"קרה משהו?" שאלה כשהורידה את נעליה. "לא," עניתי מהר מדי, "איך היה בעבודה?" שאלתי כדי לשנות את הנושא בעוד עיניי מחפשות אחר אחותי.
"רגיל." ענתה ודילגה בחינניות של ילדה בת שש אל חדר השינה שלה כדי להחליף את בגדיה.
נאנחתי בחיוך, רק לי יש כזאת אמה בעלת כל כך הרבה מצבי רוח.
"תגידי את ראית את המעיל העור שלי?" קולה בקע מתוך החדר הרחוק.
"ריין, ריין," לחשתי את שמה אבל לא הייתה תשובה.
"איך לעזאזל?!" צרחה אמי בהתפעלות.
"מה קרה?" שאלתי ומיהרתי אליה בלחץ, הייתה לי תחושה שריין קשורה לכך.
מצאתי את אמי עומדת מול הדלת הסמוכה לחדר האמבטיה בקומה הראשונה אותה אפשר לפתוח רק מבפנים, טעות של חברת המנעולים, טעות שמעולם לא חשבנו לתקן. דלת שמאז ילדותי הייתה סגורה, עכשיו פתוחה לרווחה.
"איך?" אמי חזרה על השאלה, המומה מהמקרה. הסתובבתי הצידה וראיתי את ריין. רגליה כמעט נוגעות בריצפה, שיערה נפול על פניה, שמלתה מחסה את כל גופה הדהוי ורק עינייה נעוצות באמא שלי עד כדי כך שלבי נצבט בפחד. על מה היא לעזאזל חושבת?