מפחדת לומר בקול- פרק חמש עשרה.

בפרק הקודם: דלת שמאז ומתמיד הייתה סגורה עכשיו נפתחה והשאירה את אמה מופתעת. דלת שיכולה להיפתח רק מבפנים בשל טעות של חברת המנעולים. איך? ריין עמדה ונעצה עיניים באמה של לבנדר. על מה היא לעזאזל חושבת?

מפחדת לומר בקול- פרק חמש עשרה:

אני לא יודעת איך לתאר את זה. מראה כל כך מטריד. מראה שמבחיל אותי ומאלץ אותי להביט לכל הכיוונים בכדי שאיש לא יראה אותי לידה ואולי יחשוב בטעות שאני קרובת משפחה שלה. מה עובר עליה? היא אמורה להיות בוגרת, היא אמורה להיות אמא שלי.
"אמא תעזבי את המעיל," ניסיתי לומר בקול סמכותי.
"הוא כל כך נעים, אני לא מאמינה שהוא היה כאן כל השנים האלה! את יודעת כמה זמן חיפשתי אותו? קניתי אותו ביוון! רוצה גם לגעת?" מילמלה כשחיוך של אושר התנוסס על פניה. אמי ישבה בתוך החדר הקטן שבפעם הראשונה בחיי נפתח כשהיא מחבקת את המעיל הלבן, מקרבת אותו אל לחיה ומלטפת את פרוותו בתאווה.
"אז תקחי אותו ותצאי." הצעתי מעוצבנת.
ריין שהספיקה להתעורר מרגע "האימה" בו שררה, צחקה על אמי ועפה בחוסר שליטה בכל הבית. מזל שאמא לא רואה אותה בגלל שאז היא הייתה כל כך כועסת שהיא מלכלכת את הקירות עד כדי כך שהיא הייתה מרתקת אותה. אפילו שעכשיו אני לא בטוחה מפני שאמא שמרתקת לא מלטפת במשך שעה איזה מעיל ישן שהיה מצוי בתוך חדר מלחיץ ומאובק במשך מספר שנים טובות.
"אבל תראי כמה דברים יפים יש פה! כמה זיכרונות…אני עדיין לא מבינה איך הדלת נפתחה." קיפצה באופוריה אל חדר השינה כדי לשמר את המעיל על ידי הכנסתו בעזרת קולב אל ארון הבגדים.
"ריין…" קראתי לה. אחותי התגלגלה באוויר, צחקה וצחקה. אך קולה לא נשמע. היא צחקה צחוק עילם, ריק או שאולי אני התחרשתי?
צחוקה היה חסר עונג, ריק מאושר, שום רמז לרגשות ולשמחה, חוסר בחיים. היא הייתה מתה בדיוק כמו הצחוק שלה. היא לא זכתה לקבל אחד כזה. היא פשוט לא זכתה לכלום.
"אני עולה לחדר…" אמרתי לאמי שהייתה מאושרת לגלות את שאר האוצרות בחדר המיסתורי.
ריין כנראה הבינה את הרמז והתעופפה אחריי.
"מה יש?" שאלה בסקרנות כשהיא שוכבת על התיקרה הלבנה שהייתה מלאה במעט כוכבים זוהרים בחושך שהדבקתי כשהייתי בת ארבע. "איך את מסתדרת?" שאלתי אותה. הייתי חייבת לדעת מה היא עושה כשהיא לא איתי.
"כיף לי כאן למעלה. התיקרה קצת קשה אבל קרירה," שלחה חיוך מאולץ לעברי. ידעתי שהיא מנסה להתחמק אבל לא עזבתי את הנושא. "מה את עושה כשאת לא פה לידי?" נשכבתי על המיטה. ישרתי את מבטי אל אחותי, שכבנו ככה זו מול זו. היא על התיקרה ואני על המיטה. תאומות זהות לכל דבר אבל כל כך שונות מבפנים ובמקומינו בחיים. אני חיה והיא רוח.
"אני מרחפת." הודתה בלי שום התלהבות בקולה.
"מה זאת אומרת?" ביקשתי לדעת יותר. מבטי התמקד בה, בענן גוף אנושי שמעל ראשי.
"כשאני לא פה…אני נמצאת בין לבין. אני עוברת למסדרון לבן, ריק, חלול, נקי. אני שומעת כל מיני קולות של לחשושים של נשמות כמוני אבל לא רואה אותם. אני רואה רק את מי שרוצה לראות אותי.
וככה אני תקועה במקום הזה, בחדר הגמיש והצחיח הזה שכבר ממזמן נמאס עליי אבל אין לי איך לברוח ממנו." אמרה בקול חסר צבע. ייאוש ניצת בעיניה.
"ואת לא יכולה לצאת ממנו?" שאלתי מעוניינת.
"אני יכולה. יש דלת כזאת בסוף המסדרון, דלת עץ לבנה וגדולה. אבל אם יוצאים ממנה, לא חוזרים לעולם. הדלת היא בעצם הפתח למוות מוחלט." קולה הצרוד כמעט נשבר.
אם הייתה בת אנוש הייתה בוכה. אילו הייתה חיה הייתי עומדת תחת דמעותיה אשר היו יכולות להציף אותי כגשם בלתי פוסק, אבל היא לא. היא אף פעם לא בוכה.
"אני מצטערת." הודתי בכאב. הרגשתי במועקה כבדה כלבנה על חזי. צר לי על אחותי.
"אמרת שרק מי שרוצה לראות אותך רואה אותך לא?" שאלתי.
עינייה נעצמו, ביקשו מנוחה, ביקשו להירגע כל עוד אני רוצה לראות אותה, כל עוד היא עדיין בחדרי ולא במיסדרון הדומם המסמל מפגש בין החיים למוות.
"נו…" מילמלה.
"אז איך נישקת את וויל?" שאלתי בעודי מתיישבת על המיטה כשראשי נישא אל התיקרה, לראות את תגובתה. אין לי הסבר הגיוני. ההסבר היחיד הוא שריין משקרת לי או שהיא עצמה לא מודעת למציאות מפני שהיא אמרה לי בעצמה- רק מי שרוצה לראות אותה מצליח לראות אותה. איך וויל ראה אותה?
"טוב זה פשוט," חייכה בניצחון והתקרבה אלי.
אחרי שהסתחררה סביבי במעגלים, רייטה את עצמה אל מיטתי ואז לחשה במפתיע,
"הוא רצה לראות אותך ויותר מזה- לנשק אותך."