מפחדת לומר בקול- פרק עשירי (המפגש עם אחותה)

מפחדת לומר בקול- פרק עשירי.

"איפה את?" הסתובבתי סביב עצמי כסביבון.
חשתי בה, נשיפות קצביות וחמימות על עורפי החשוף.
"כאן." ענתה לי במיסתוריות כשהסתובבתי אחורה בעקבות הנשימות.
איך היא כאן, אבל לא כאן?
"אם תפתחי את ליבך ותרצי לראות אותי, את תראי." אמרה בלי שביקשתי הסבר.
הבטתי מסביב, אין זכר לאחותי.
"איך אני שומעת אותך? את…את, מתה," שאלתי בקול רועד. אני חושבת שאני משתגעת, או בדרכי למוות. איך אני יכולה לשמוע מתים?
"יש כזה קטע אצל הרוחות. אם שני הצדדים מושכים לאותו כיוון, יש פגישה בין שני העולמות." הסבירה בקול רציני ונוקשה. אין כל זכר לאחות החביבה שדמיינתי בראשי.
"ואת היית זאת בתמונות? עם וויל?" שאלתי בסקרנות, בעודי מתיישבת בחוסר אונים על המיטה, שולחת מבטים לצדדים ולבסוף מתמקדת בשולחן הכתיבה על יד החלון הפתוח.
"כן." איך שהוא שמעתי צחוק בקולה הענוג, קול מוכר.
"למה? ואיך?" שאלתי כמעט בדמעות. אני לא יודעת למה, אבל המחשבה שאחותי נישקה את וויל גרמה לי לבחילה ולרצון עז להרביץ למישהו.
"אני רוח, שכחת?"
התחלתי לראות משהו.
חלקיקי אבק לבנים החלו להתקבץ יחדיו על יד שולחן הכתיבה, הרכיבו ביחד שמלת רפאים לבנה ואוורירית. מן השמלה הציצו שני רגליים שקופות, ארוכות ויחפות, ובפלג גופה העליון בלטו ידייה הדקיקות והבהירות ומשם גם ראשה, ממנו יצא שערה הדקיק. על כתפה הופיע סימן כלשהוא, קעקוע שחור בצורה מעגלית.
היא נראית בדיוק כמוני, רק לא אמיתית. גופה חסר צבע ובקושי ניתן לראות את הירוק בעינייה. היא אחרת, היא שונה, היא מתה.
"אני מצטערת." פלטתי מייבבת.
"מי התינוקת שמשכה את השנייה?" הוספתי בשאלה, סוקרת אותה ואת מבטה הקודר.
"למה זה משנה?" החזירה לי תשובה.
היא ריחפה באוויר, כמעט נוגעת בריצפת חדרי כמו אלה, גיבורה טרגית בכבודה ובעצמה.
כמעט עומדת על הריצפה, כמעט נושמת, כמעט צוחקת, כמעט חיה.
היא הייתה בסך הכל רוח.
"אני." ענתה וארשת פניה נשארה כמו שהייתה, קודרת ואפלה.
"למה?" שאלתי, דמעות עמדו בעיניי.
"מה זאת אומרת למה? רציתי לשרוד."

~~~~

כבר יומיים שאני מחזיקה בסוד את אחותי המתה, לא מספרת לאף אחד חוץ מטולי, חתול המחמד שלי. אני מוצאת את עצמי לפעמים צוחקת מהבדיחות שלה כשאף אחד לא רואה, מחייכת מהשמירה הקפדנית שלה, שמחה מהיותי תאומה אמיתית. שמחה לנצל את ההיזמנות שלי להיות כאחות למישהו, תפקיד אשר מעולם לא מילאתי. אני לא רוצה להישמע אנוכית, אבל אני אוהבת את זה ככה. כשיש לי את אחותי רק בישבילי.
אחותי.
אפילו שם אין לה. איך אקרא לה?
אמי לא דיברה איתי מאז השאלה על העבר, היא הניחה לי לעבור את הגילוי בשקט וכשראתה כי אני לא סקרנית עוד, החליטה כי המשכתי הלאה. אפילו פיגי לא חשדה, רק הופתעה מהצחוק הפיתאומי שלי, כשגיחחתי למראה פרצופיה המוזרים של אחותי מול דמותה של פיגי אותם היא לא ראתה כמובן.
אבל וויל? ממנו ניסיתי להתחמק. איך אסביר לו שלא אני נישקתי אותו?
"היי," אמר כשהוא מופיע משום מקום.
"שיט…" לחשתי לעצמי.
"לבנדר?" שאל וויל והתבונן בי מסמיקה ואז בפיגי המבולבלת.
"תגידי לו." לחש מיסתורי דחק בי לספר לו.
"אל תפחדי…" אחותי לחשה אל תוך אוזני בקלילות, עם הרוח הנושבת מסביב.
"נהיה קר, בואו נכנס, כבר צילצול." הובילה פיגי אל ביניין בית הספר.
"לבנדר? אנחנו צריכים לדבר." אמר ועצר בדרכי.
ארשת פניה של אחותי הפכה ללא מרוצה כלל, פחדתי שתנסה להזיק לו.
"וויל…די," ביקשתי.
"לעזאזל איתך דר!! אני לא מבין אותך…רגע אחד את חמודה, ברגע השני את מנשקת אותי במתיקות וברגע האחר את מתעלמת? מה את רוצה?" שאל בכעס רב.
"אני חמודה?" שאלתי בפיתאומיות.
"מה? אא…חמודה כידידה. נו…הבנת למה אני מתכוון!!" התעצבן עוד יותר ואפילו האדים קלות.
"וויל," התחלתי לדבר, לא ידעתי מה להמציא.
איך אוכל להסביר לו? אני לא יכולה להגיד שאחותי המתה נישקה אותו.
"תגידי לו…" שוב דחקה בי לומר.
"די כבר!!" צעקתי.
"מה כבר עשיתי?!" צרח בחזרה.
"מה יש לכם? בואו!" קראה לנו פיגי מרחוק.
"התכוונתי לומר שחשבתי שאתה מישהו אחר, כן. מישהו אחר. ואז כשגיליתי שזה אתה, התביישתי מעצמי. כי אני יודעת שאנחנו רק חברים טובים. ולא רציתי שתחשוב שחציתי גבול או משהו…" המצאתי בעצב.
כואב לי לשקר לחברי הטוב ביותר.
למה אני מתחילה לשקר?
"אוקיי…נגיד וזאת האמת. מי הוא הבחור?" שאל וחיוך ערמומי התנוסס על פניו.
"איזה בחור?" לא הבנתי על מה הוא מדבר.
"שרצית לנשק אותו…" המשיך להביט בי בשובבות.
"אה…זה. אתה לא מכיר," צחקתי בצחוק משוגע ולחוץ, נתתי לו אגרוף ידידותי בכתף ומיהרתי אל עבר פיגי, להשיג אותה ולהיפתר מחשדותיו המעיקות של וויל.
"מצטערים על האיחור." נכנסנו מתנשפים לכיתה.
"יצויין במשוב." הודיעה המורה, החזירה את משקפייה חזרה והמשיכה לכתוב על מבנה קרום התא על הלוח בטוש ירוק וזוהר, יותר מדי זוהר.
"אוף, זה מה שחסר לי, עוד הערה במשוב." נשפתי בייאוש.
למה המציאו בכלל את האתר הזה? האתר בו ההורים והתלמידים יכולים לראות את הציונים של כל השנה בלחיצת כפתור אחת.
חיפשתי מקום לשבת בו, פיגי כבר תפסה לה מקום בשורה השנייה באמצע, וויל הצביע על שני המקומות בצד הכיתה, מקדמי ליסה המפונקת. שוב ליסה, שוויל ישב לידה.
אני לא רוצה לשבת לידה.
חיפשתי אפשרות אחרת בשבילי, ומצאתי, מקום ישיבה על ידי החלון לצד נער בודד אחד שישב וקישקש במחברתו. התקרבתי וחייכתי אליו.
הוא הביט בי בשיעמום וחייך אליי בחזרה.
בדף מחברתו היו מצויים כל מיני דמויות לא מציאותיות וביניהם רוחות ומלאכים.
"אולי תשבי כבר?" רתנה המורה.
וויל שלח אליי מבט שואל ואני החלטתי לגרום לו לכעוס קצת, כדי שיבין שאני יכולה לדבר עם בנים אחרים מלבדו.
שישאר עם הליסה שלו.
התיישבתי במקום ליד הנער והתבוננתי מחוץ לחלון.
אחותי התעופפה לה מסביב לשיחים בהתאם לנשיבת הרוח, איפה שפעם עמד עץ האלון שלי ושל וויל.
אני יודעת שהתברכתי בכך שזכיתי שוב באחותי, אשר בינתיים מתנהגת כאחות טובה, עוזרת, מייעצת לי מה ללבוש, מסדרת את חדרי, מצחיקה אותי, מדברת, ממליצה לי מה לומר אבל עם זאת? אני שואלת את עצמי-
למה עם כל הכוונות הטובות שלה, חיוכה מלא בכל כך הרבה רוע?