מפחדת לומר בקול- פרק עשרים ושלוש. (התכחשות לאמת)

מפחדת לומר בקול- פרק עשרים ושלוש.

בפרק הקודם:
פיגי נתונה בידי ריין ולבנדר מגלה זאת. ריין מקבלת שליטה על גופה של לבנדר כך שהיא מתכננת לפגוע בעזרת ידיה בוויל. לבנדר מבקשת ממנו שיעצור אותה והוא בוחר לנשק אותה, דבר שמפיג את כל הצרות שחלו עליה.
"זוג יונים. חכי לבנדר, הוא לא יהיה לידך כל הזמן," אמרה ולאחר רגע נעלמה.

הפרק:

הדבר הראשון שעשיתי הבוקר, לאחר שהתעוררתי כמובן, היה להביט בבבואתי במראת חדר האמבטיה ולומר לעצמי שאני מישהי אחרת. "את לא לבנדר." שכנעתי את הפרצוף עם העיניים הגדולות הירוקות ושיער הנחושת הפרוע שהציץ בי. "את לא אוהבת את וויל. את לא אחותה של ריין. אין לך תאומה ובטח שלא מתה. ההורים שלך בסדר גמור. החברה כי טובה שלך לא מתה. ומה שמעניין אותך עכשיו זה להצליח במבחן במתמטיקה."
התארגנתי לצאת לבית הספר ובדרכי החוצה אספתי את הסנדוויץ' היומי שלי, "היי אמא, היי אבא," נופפתי אל שני הוריי. "היי מתוקה," ענו לי יחדיו כשהם שקועים בנקודה מסוימת בקיר, אתמול עוד הייתי חושבת שזה מוזר אבל עכשיו אני בטוחה שהם סתם מדברים על משהו רציני או משהו בסגנון הזה.
מיהרתי אל בית הספר לפני צלצול הפעמון שמורה לכולם לחדול מעיסוקיהם ולמהר לכיתות הלמידה. בלי שום התנגדות נכנסתי עם הזרם אל עבר הכיתה והתיישבתי על יד וויל, כשמקום פנוי נותר על ידי, מקומה של פיגי.
"לבנדר? אנחנו צריכים לדבר." משך מעט בזרועי בלי שהמורה להיסטוריה ראתה.
"אל תפריע וויל, אני מנסה להקשיב," ניסיתי להתמקד בדברי המורה. אין עתיד בלי עבר, כך אמרה.
"ממתי היסטוריה מעניינת אותך?" שאל בהלם בלתי מוסווה, "מעכשיו," עניתי ברוגז.
"את פשוט פאזל אחד גדול," פלט לפני שהמורה הפנתה כלפיו אצבע מאשימה והשתיקה אותו מלהפריע לי.

השיעור היה יחסית מעניין, למדנו על ימי הביניים שכללו את עלילות הדם ואת המכשפות שהוצאו להורג בשל כריתת ברית עם השטן ומעשי הכשף שעשו. וויל ניסה להפריע להתרכזותי אבל לא נתתי לו את התענוג הזה ובגלל זה העברתי את מבטי כלא מקשיבה בכל פעם שדיבר אלי.
בשעה הבאה יערך המבחן במתמטיקה אליו לא ממש התכוננתי, אך אני מתכוונת להצליח בו לא משנה מה. ללבנדר החדשה חשוב להצליח במבחנים יותר מכל דבר אחר. התיישבתי בספסל בחצר בית הספר, פתחתי ספר מתמטיקה והתחלתי לשנן נוסחאות לפני שאשכח אותן. "לבנדר, אני באמת צריך לדבר איתך," שמעתי את וויל מאחורי כשהוא מתקדם לעברי בצעדי ענק ונוגע בקצת במרפקי. "אף פעם לא שמתי לב שאתה כזה דבק," עקצתי אותו והמשכתי להתמקד בסוגי התרגילים של המשוואות עם הפרמטרים. "אף פעם לא שמתי לב שאת כזאת קרה," אמר ומשום מה דבריו הכאיבו ללבי. "שתוק," יריתי לעברו. "זאת את שכל הזמן שותקת," אמר ומיד לאחר מכן נעלם עם משב רוח נעים של בושם שגרם לי לחפש מחדש את העמוד בו קראתי בספר המתמטיקה.

המבחן הגיע וכל הכיתה ישבה דוממת כשכל אחד שקוע בדף המבחן שמולו. אחרי קריאה מרפרפת ואנחה של 'אין לי כוח לזה' החלטתי להעיף מבט בחברי לכיתה. אד ישב בשורה הראשונה, על יד החלון כשראשו מוחזק על ידי ידו השרירית. ידו השנייה כתבה דבר מה על הדף ומיד מחקה, כתבה ומחקה וכן הלאה.
ליסה, אהובתו הישנה של וויל ישבה על ידי, במקומה הקבוע של פיגי כשהיא מגלגלת את תלתלי הזהב שלה על אצבעה הארוכה, מלטפת אותם ואחרי זה משחררת ומתחילה מהתחלה בלי להניד עפעף לכיוון המבחן. וויל שישב לידי, כתב בזריזות את התשובות, הוא כתב כל כך מהר כך שחששתי שהדף יעלה באש כתוצאה מכך.
כל אחד היה עסוק בעיסוקיו, היו כאלה שענו על המבחן והיו כאלה כמו ויקי שהסתכלו על המבחן כשהוא הפוך ולא הבינו מה לעשות. אני בכל אופן, אחרי שהבטתי קצת בכולם, החלטתי להתמקד במטרה שלי והצלחתי בקושי לסיים את המבחן.

"וויל! חכה!" רצתי מאחוריו כשהוא כבר עבר את שער בית הספר. "מה את רוצה?" ענה בקרירות. הרגשתי צורך עז לרוץ אחריו, אולי מפני שהעלבתי אותו ואולי מפני שבאיזה שהוא מקום נעלבתי גם אני.
"אני מצטערת שלא הקשבתי. אני מניחה שהייתי אנוכית," ניסיתי להתפייס עם חברי הטוב. הוא הסתובב אלי בבת אחת, כשעיניו הירוקות סוקרות אותי בשקיקה, שיערו מתעופף עם הרוח, שרירי לסתו בולטים מדי פעם וחיוך קטן ניצוץ בפניו היפות. "אני פשוט לא מבין למה היית כל כך אדישה למה שקרה, איך יכולת, כי אני לא יכולתי."
הבטתי בו כשהוא מחכה לדברי, אני לא יכולה להעמיד פנים יותר. "אין לי כוח להיות יותר אני," פלטתי באנחת ייאוש, "החיים שלי היו הרבה יותר פשוטים לו הייתי ליסה. בלונדינית מושלמת, עשירה, מלאה בחברים שלא נדרסים בידי אחותה המתה. אחת שמצליחה בהכל ושמעפעוף אחד בעיניה כולם נופלים." אמרתי בלי להסתכל על עיניו. "לא כולם," ענה. "מה אתה משחק אותה? אני זוכרת איך רצית אותה בתחילת השנה," צחקתי בנוסטלגיה. "רציתי, זה כל הקטע. אבל את האמת? רציתי אותה כדי להעלים מישהי אחרת שהייתי בטוח שלא רוצה אותי." חייך בשובבות. את פיגי? בבקשה שלא אותי. עם כמה שזה מרגש, אני מפחדת להודות על רגשותיי בפניו, לא עכשיו, לא כשכל חיי כל כך מסובכים. "אין לך מה לומר?" שאל אותי כשהתקרב אלי יותר מדי, כשפניו היו במרחק סנטימטרים ספורים מפניי הסמוקות.
"אממ…כן. אמא שלי קוראת לי, אתה לא שמעת? אמא, אמא? אני באה!" המצאתי תירוץ עלוב ומשכתי אותו אחרי.
"לבנדר, לבנדר," נאנח ורץ לצידי אחרי אמי הדמיונית כאצבעותיו שלובות בשלי.