מפחדת לומר בקול- פרק ראשון !! :)

פעם אמרו לי שאת מי שמדבר זוכרים יותר.
אבל מה זה בכלל לדבר? מי קובע כמה אני מדברת ואם זה מספיק? יש מד לכל העיניין הזה? אני מקווה שלא.
"דרי?" שאל חברי הטוב, חבר הילדות שלי.
"מה?" שאלתי מהורהרת, חוזרת מעולם החלומות.
"את מעופפת היום, מה?" צחק וליטף את הדשא החמים בעונג. הבטתי בידייו משטטות בשלווה על פני האדמה, בודקות ועוברות על כל עשב ועלה. ישבנו שנינו, בשטח הדשא, הצופה על מגרש הכדורגל, מתחת לעץ האלון הגבוה, מקום המפגש הקבוע שלנו לאחר סיום יום הלימודים.
"לא ישנתי כל כך טוב אתמול" פיהקתי וניסיתי לחלץ מעצמי חיוך, אך לשווא.
הרוח הקרירה ליטפה את פניי ברוך, כאלו מנסה לתקשר איתי. חבל שאני לא מכירה בשפתה.
"את אוהבת אותי?" שאל וויל במפתיע.
"מה?" כמעט נחנקתי מרוב לחץ.
הלב שלי החל לפעום בעוצמה, במהירות שאף פעם לא הגיע אליה. מה קורה לי?
"כי אם היית אוהבת אותי, היית אומרת לי מה את באמת חושבת על זה שאני אציע לליסה לצאת איתי" חייך, כולו רגוע. הוא לא התכוון למה שאמר, לא באמת.
"ראית איך היא מתלבשת ומתנהגת?" פניי החווירו, הוא לא באמת רוצה לצאת עם הסנובית הזאת וחובתי כחברתו לעצור אותו.
"היא תשחק בך, אתה יודע את זה" הוספתי במרירות.
"היא לא תעשה איתי שום דבר שלא ארצה…" אמר זקוף כולו, בטוח. כרגיל, דבריו הפגינו את הביטחון העצמי הגבוה שלו, החוסר חשש שלו לקחת סיכונים ולעמוד מול הפחד בחרב שלופה.
"אני לא רוצה שתיפגע" מילמלתי והבטתי בעינייו הירוקות. אותן עיניים אשר הסתכלו עליי מגיל חמש, מאז שנפגשנו ביחד בגן הורדים.
"אם את חושבת שזאת כזאת טעות אז למה שלא תתני לי לנסות ולראות? מטעויות לומדים, לא?" חייך והתרומם ממצב הישיבה שהיינו נתונים בו.
כעט הבטתי בו, נער גבוהה אשר מושיט את ידו לכיווני, השמש זורחת סביבו ומדגישה את תווי פניו העוצמתיים. לרגע הוא הזכיר לי מלאך.
"אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה. אני לא אמא שלך. אבל אני כחברה הכי טובה שלך, מזהירה אותך" מילמלתי כשהתרוממתי מהדשא בכוחות עצמי, כדי שיחוש את הכעס המדומה שאני חשה כלפיו. אני לא באמת כועסת, קצת מפוחדת. אני יותר נרתעת, מבקשת לו את הטוב ביותר, רוצה שוויל יהיה מאושר.
"את זוכרת את גן הורדים?" שאל אותי. ברור שאני זוכרת, שם פגשתי לראשונה את חבר הנפש שלי.
"כן. מה איתו?" צעדתי לכיוון שער היציאה מבית הספר.
וויל חייך חיוך שובב והצמיד לי ורד לשיער, מאחורי אוזני הימנית.
"וואו, יפה לי?" הסתובבתי סביב עצמי כנסיכה. שוכחת מכל העמדות הפנים והמשחקים של ה-'כועסת'.
"מאוד" חייך. "נדבר דרי" נשק לי בלחי ועזב לכיוון השני, המנוגד לדרך אל הבית שלי.

ככה בדיוק נפגשו, כשילד קטן ירוק עיניים עם חיוך מתוק מרוח על פניו העדינות ובעל שיער בהיר ורך כמשי ניגש אליי והציג את עצמו כוויל. אני חייכתי את החיוך הכי גדול שיכולתי ליצור, מוקסמת מהעובדה שהנסיך מהאגדות שלי הגיע. הוא העניק לי ורד ורוד למזכרת, הורד ששימש כסמל לתחילת החברות בינינו.

"אני וויל" חייך אליי הילד.
"אני לבנדר" הצגתי את עצמי, נבוכה.
"אנחנו שכנים?" התבונן ב-ורדים סבבינו ואז בי, ישר לתוך עיניי.
"כן" עניתי, מלטפת את השמלה החדשה שאימא קנתה לי.
"את יודעת שאת יפה? את מזכירה לי את הורד הזה" שלף את הורד מאחורי גבו.
"תודה" הסמקתי ולקחתי ממנו את הורד.
"אין לך משהו להגיד גם לי?" שאל מחכה למחמאה.
"אממ…יש לי. אבל אני מפחדת לומר בקול"

המשך יבוא…אם תרצו כמובן :)