מפחדת לומר בקול- פרק רביעי :))

אני נמצאת בעולם ורוד. עולם בו כל אחד שואף בו לחיות. האם אני חולמת? לא נראה לי. העננים הספוגיים והרכים מלטפים את ידי ברוך. לא כך מרגיש חלום. העננים ירדו לאדמה, או שאני עליתי למעלה. מתתי? אני לא יודעת. אני גם לא מתנגדת לכך. מלאכים מרקדים מסביבי. מניחים זר על ראשי. ירק, חיים, פריחה, צחוק, שמיים כחולים, מים צלולים, לא כך נראה גן העדן?
"דרי?" העיר אותי וויל שישב לידי.
"מה?" שאלתי באדישות.
מצאתי את עצמי שוכבת על הדשא הנעים, מתחת לעץ האלון, במקום המפגש הקבוע שלנו. מתחת לצל ענפיו שופעי העלים.
אם להודות באמת, אני לא כל כך זוכרת איך הגעתי לפה.
"את יכולה לספר לי למה לא ענית אתמול?" ביקש לדעת. יותר מדי, הייתי אומרת.
בדרך כלל אני מספרת לוויל את כל מה שאני יודעת, בלי להסתיר. הוא היחידי שיודע עליי את הכל.
אבל עם זאת, אין לי חשק לספר לו מה קרה. כי אז, הוא יתחקר אותי לגבי התמונה.
עליה אני גם עדיין לא יודעת דבר בלבד מספר השערות.
"סתם…עזרתי לאמא." מילמלתי בעייפות.
"למה את כל כך עייפה?" התבונן בי.
"תפסיק להסתכל עליי, זה מלחיץ!" התקפתי.
"מה קרה לחיוך שלך?" שאל אותי מתוסכל.
"מה איתו?" שאלתי מסוקרנת להבין את פשר דבריו.
"הוא נעלם, ואני די מגעגע אליו," לבש ארשת פנים מאוכזבת. מבטו נדד על מעודדות נבחרת הכדורגל, ביניהן ליסה. אוף!! צעקתי עליי. תפסיקי לחשוב על זה! ציוויתי על עצמי.
"אתה יודע, אני לא ליצן." נשפתי בבוז. למה הוא חושב שאני יכולה לחייך לנצח?
"בסדר…" נשכב על הדשא ועצם את עינייו.
נזכרתי בשודדים. בתמונה. בי.
מה אני עושה שם?
אני עדיין לא מצליחה להבין את הסיבה. לא מצליחה למצוא את התשובה.
חשבתי על הכל, אפילו על הרעיון של התאומה. התאומה המרשעת שלי.
אני יודעת שזה מצחיק ויותר מוזר אבל זה באמת מה שחשבתי. שאלתי את הוריי אם אני מאומצת.
הם נתקפו שוק ומיהרו לסלק את המחשבה הזו ממוחי. כאשר ראיתי תמונות שלי אחרי הלידה, נשמתי לרווחה. עדיין יש לי משפחה. אבל עמוק בליבי קיוויתי שזה נכון, קיוויתי שאמצא את האמת.
~~~~~
צוללת בים הגדול, אוקיינוס הכחול. המים עוטפים אותי מכל הכיוונים. מרגישה מוגנת, בטוחה. רגליי כסנפירים דוחפות את גופי השוחה בין האלמוגים. דגים בכל צבעי הקשת. דולפינים צוחקים בצחוקם המשעשע. מסתובבת לי בהנאה. מודעת לכל תנועה ותנועה. מחייכת בפה סגור.
"לבנדר!!" קראה המורה.
"מה?!?" צעקתי בחזרה בבהלה. עשרים ושמונה זוגות עיניים בהו בי.
"תפסיקי לחלום ותתחילי ללמוד! יש לך בגרויות השנה.." הסתובבה בכעס אל הלוח.
"מה אמרתי לך?" לחש לי מצידי הימני.
"אוי תסתום…" שלחתי חיוך. "או…סוף סוף!" נראה מרוצה. חייכתי שוב והפעם חיוך כל כך גדול שהצליח להפחיד אותו ואת הילד האומלל מאחוריו. צחקתי בתוכי. מתעפקת לא להפריע למורה שגם ככה כבר סימנה אותי כמטרה.
"תלמידים יקרים…" נשמע קול מרמקול הראשי בכיתה, שהגיע מחדר ההכרזה.
"רשימת התלמידים שנרשמו למחנה השירה נסגרה. תודה לכל הנרשמים. מצפה לנו כיף גדול…אנחנו נעבור איתכם על רשימת הדברים שתצטרכו…" זיהיתי את קולה של רכזת הטיולים. כמה פעמים עוד יזכירו לנו את המחנה הזה?
לא די בכך שוויל הכריח אותי להירשם לא ברצוני?
"אנו מצטערים על התלמידים שבחרו לא לקחת חלק במחנה זה…", אמרה. מי כבר לא נרשם?
"אותם תלמידים שנציין עכשיו יצטרכו להגיע לבית הספר כרגיל וללמוד יום רגיל…", ציינה.
מסכנים, חשבתי. "עדיף לשיר, לא?" קרץ אליי מאושר מהחוויה שהוא הולך לחוות.
הוא אוהב לשיר, אוהב מוזיקה, רואים את זה. ואני מאושרת בשבילו.
"רבקה, אלכסיס, מייק, קריסטן, רומן…", קראה את שמות הילדים שבחרו לא לצאת לטיול.
התחלתי לצייר מרוב שיעמום במחברתי, לבבות ומלאכים. מלאכים?
עד ששמעתי את השם שלי.
"אה, ולבנדר שהחליטה ברגע האחרון לוותר. תודה לכם והמשך יום נעים, רכזת הטיולים שלכם." סגרה בצילצול צורם ומציק.
אני?
"את?" שאל מופתע. מאוכזב. כועס.
"אני לא…וויל אני באמת נרשמתי!" התחננתי שיקשיב. אני בחיים לא הייתי הורסת לו, אני לא חזרתי בי. אני בטוחה שלא. "מה זה משנה אה?" לחש בכאב, הוא ממש רצה שנבלה ביחד.
"וויל…אני לא יודעת למה אני אחת מאלה שלא יוצאים…אני נרשמתי. באמת," כמעט בכיתי.
מבטו היה מלא בתחושת ייאוש.
ייאוש ממני.
"איך אוכל להוכיח לך?" ביקשתי.
אני יודעת את האמת…
מה קורה לי?
שודדת חנויות, מבטלת טיולים…זה לא מתאים לי.
"כנראה שאת לא יכולה" אמר והביט אומלל אל החלון ובו הרוח החזקה שביקשה לפרוץ את החריץ הקט שמצאה. סערה. מאות עלים מתרוצצים באוויר.
"חבל" אמר.
"למה?!" שאלתי ברוגז ממוזג עם כאב.
שני ברנשים עמדו בסערה הקשה. כל אחד מהם החזיק מסור. לא נכנעים, נסרו בחוסר חיבה את העץ אשר אהבתי. את עץ האלון שלנו. את המקום שלנו. את האמון של וויל בי.
למה הכל מסתבר אצלי?