מפחדת לומר בקול- פרק שבע עשרה.

בפרק הקודם:

אביה של לבנדר מסכים לה ללכת עם פיגי לתערוכת האומנות מבלי לדעת יותר מדי פרטים עליה.
פיגי מאלצת את לבנדר לעשות מעזה נועז והיא מחליטה לנשק את הנער המעופף שחור השיער.
לבנדר ממשיכה ללכת לבדה לבית הספר כשריין לידה מחייכת בגאווה.

מפחדת לומר בקול- פרק שבע עשרה:

"אם תמצאי אותי, אעזור לך לחפש את השלט!" שמעתי את קולה של ריין מהדהד ברחבי הבית.
"ריין תפסיקי. אני צריכה לראות מה מזג האוויר." נשפתי באנחה והרמתי את כריות הספה בכדי לבדוק את מקום הימצאו של השלט. "למה?" שאלה, הפעם יותר קרובה אלי. "אני מתכננת ללכת לים עם פיגי וויל." עניתי לה כשהתכופפתי לבדוק מתחת לספה עצמה וגיליתי המון כדורי אבק שהצטברו עם החודשים. "לים?" אמרה בעצבות. "אני יכולה גם לבוא?" תקווה קלושה נשמעה בקולה. חשבתי על כך שנייה, בלעדי ריין תחזור אל המסדרון השומם והלבן, "כן." עניתי. ריין הופיעה מעל ראשי ועל פניה ארשת פנים מאושרת. "אבל יש בעיה, יש סיכויים שלא יסכימו לי." אמרתי כשריין זרקה לידי את אותו השלט.
"זאת לא בעיה." חייכה. סקרתי לכמה רגעים את פניה ולאחר מכן התיישבתי לבדוק את מזג האוויר שהתאים בדיוק לתוכניות שלי.
אתם בטח רוצים לדעת מה קרה אחרי המעשה הנועז שעשיתי לפני שבוע, ובכן לא יכולתי להביט מאז בעיניו של אותו הנער שחור השיער והתחמקתי ממנו בכל דרך אפשרית. השלמתי עם פיגי אך היא מביטה בי בדרך קצת שונה, בדומה לוויל שמתנהג כאילו כלום לא קרה אך עיניו מסגירות לי את מחשבותיו, הוא לא מאמין שעשיתי זאת, בעיניו אני אחרת.
"אמא, אבא," התקדמתי אל עבר הוריי כשנכנסו לבתי אחרי סבב קניות. "שנייה חמודה," פלטה אמי, הניחה את מוצרי הקניות הרבים על שולחן המטבח ואז פנתה אלי מחכה לשאלתי. "בבקשה תחשבו על זה לפני שתגידו לא." דברי העמידו את הורי בשורה מקשיבים אלי ומתרכזים רק בי. "אני יכולה ללכת לים?" ביקשתי ומיד לאחר מכן הוספתי, "אל תדאגו. אני אסע באוטובוס, אבל אני לא אהיה לבד! אני אהיה עם פיגי וויל ועוד כל מיני חברים מהכיתה." שיקרתי בתקווה שיסכימו לי. ריין עמדה מאחוריהם בחיוך צדדי מתחכם. "כמובן." אמרה אמי והמשיכה לסדר את המוצרים. "אין בעיה," מילמל אבי ברוגע והושיט לאמי את כופסאות השימורים. "מה?" הופתעתי.
שניהם מתנהגים ממש מוזר.
ריין התעופפה לחדרי משאירה אחריה שובל של אשמה. "מה קרה יקירה?" שאלה אמי ביותר מדי מתיקות. "כלום." עניתי בחשד, בודקת שוב את פרצופיהם של הורי, שניהם רחפנים לא כהרגלם, עסוקים אך ורק בעבודות הבית. "אז תהני." אמר אבי ושבר ביצה בשביל להכין ביצת עין. העפתי בהם מבט אחרון ומיהרתי אחרי ריין. "מה עשית?" שאלתי.
"שום דבר." קישקשה משהו על התקרה. "אולי תעזבי את התקרה?" התעצבנתי.
"לא רוצה." אמרה בעקשנות.
"מה את כותבת שם בכלל?" שאלתי מעוצבנת. היא מסתירה ממני משהו.
"ברכה," חייכה.
"למי?" הסתקרנתי. "את עוד תגלי…" לא פסקה ממלאכתה.

~~~~

"עוד חמש דקות מגיעים," העיר וויל אחרי שבדק בשעונו את השעה. ישבנו וויל, פיגי, אני וריין במושבים האחרונים של האוטובוס. "בסדר," עניתי במתח, פחדתי שיגלו כי אנחנו יושבים ליד רוח.
"הולך להיות כיף, תשתחררו!" הריעה פיגי וחבשה את כובע חוף הים החדש שלה. חייכתי בתגובה ושלחתי מבט עדין לוויל. מסתבר שהוא עשה את אותו הדבר מפני שמבטינו הצטלבו. לחי התלהטו וצמרמורת עברה מכף רגלי עד ללבי. העברתי את עיני אל החלון, אל ריין שחייכה אלי כאילו לחשה לי 'אמרתי לך'. "אני יכול לשבת כאן?" שאל מבוגר שהתנשף בכבדות והצביע על הכיסא הריק של ריין. "לא!" צעקתי יותר מדי בקול. "טוב, טוב, בסדר." אמר בנימה מפוחדת ונעלבת ופנה לחפש מקום אחר. "אני מצטערת!" צעקתי אליו והתכנסתי לתוך הכיסא שלי במבוכה. פיגי וויל צחקו עלי ואני הצטרפתי אליהם מתוך חוסר אונים.
הגענו לים ובחרנו לנו מקום ישיבה מתחת לשימשייה הציבעונית ששימשה לנו כצל מהשמש הקודחת.
פרסתי את המגבת התכולה שלי ולפני שהורדתי את בגדי הבטתי בוויל. "מה?" אמר סמוק לחיים כשתפסתי אותו מתבונן בי. "אולי תסתובב?" השבתי לו בצחקוק לחוץ. "ב..בטח," גימגם ונשאר עומד במקומו. "וויל?" שאלתי. "מה?"
"אז תסתובב?" חייכתי.
"אה, כן." מיהר לענות והסתובב מיד בזמן שפיגי הגיעה ובידה כיסא פלסטיק נוסף.
ניצלתי את הרגע ופשטתי את בגדי. נשארתי עומדת כשרק הבגד ים הפרחוני שלי על גופי.
פיגי כבר הגיעה לבושה כהלכה לחוף ים, בגד ים ושורט קצר מעליו, אך לעומת השיער החלק והאסוף לזנב סוס שלה, שיער הנחושת שלי היה פזור וכיסה את כתפי החשופות.
שלושתינו הבטנו אחד השנייה ובספירת שלוש עזבנו את כל הציוד ורצנו בתוספת צעקות שמחה אל תוך הים התכול והסוער. כשנכנסתי לתוך הים, בועות מים קטנות סבבו את עורי החשוף, בועות קרות ומדגדגות. הגל התנפץ על גופי וגרם לפרץ צחוק לפצוח מגרוני. רגלי שקעו בחול המחוספס וידי ריחפו על פני המים העדינים. עוד גל הגיע ועמו נפלתי ונסחפתי אל החוף. התרוממתי כלא נכנעת והמשכתי להכנס עמוק יותר אל עבר האופק. השמיים נצבעו בצבעים חמים ומלאכותיים של אדום, כתום וצהוב. צבעים של שקיעה. כשהגל הנוסף איים להטביע אותי בעוצמת הפגיעה שלו בגופי לא משתי מעמידתי. ריין הביטה בים רחוק יותר ממני, כשהיא עומדת מעל המים, מנסה להרגיש את אותן הבועות מעקצצות את רגליה, תחושה שאיבדה טרם נולדה. העפתי לה חיוך מבין אך היא הייתה בשלה. חיפשתי במבטי את אותו המבט החם שימלא את גופי בזרם חשמל שישמור על חום גופי.
"הי וויל," התקדמתי לעברו בזמן שהשפרצתי לכל עבר. "הי לבנדר," חייך אלי בנועם וצימצם את הפער בינינו. שיערו הבהיר היה רטוב ופרוע כך שחלקים מקצוות שיערו נגעו במצחו וכמעט נכנסו לתוך עיניו. גופו החטוב היה מלא בבועות מים קטנות, אותן בועות המים שעטפו אותי לפני כן. פניו היו מלאי שלווה יוצאת דופן כשהם הביטו אל עבר השמש השוקעת. עיניו ביקשו דבר מה. שפתיו המשתוקקות. חיוכו הצדדי הביך אותי ורמז לי כי הוא שם לב שהסתכלתי עליו. הייתי חייבת למצוא נושא לשיחה לפני שיתחיל לחשוב כל מיני מחשבות לא רצויות.
"זוכר איך פעם היינו הולכים לים?" שאלתי כשהבטתי בפיגי שוחה כמו דג בכל רחבי הים וכמעט נוגעת בנקודה בה עמדה ריין המתוסכלת.
"לא שרע לי עם פיגי…פשוט אני זוכרת איך הכנו ארמונות חול ביחד וזה." חייכתי בתקווה שהוא יזכור.
"את זה את זוכרת?" שאל אותי בצחוק.
"אם לא, אז את מה?" הבטתי עליו, כשהשמש מפרידה בין פנינו.
"את 'מבצע גנוב גלידה', את הסרטן שמצאנו, את הצוק ממנו רצית לקפוץ." פניו נמלאו בכאב כשהזכיר את התקופה ההיא.
"מזל שהיית שם כדי לעצור אותי," הודתי לו כמו בכל שאר הפעמים.
"עדיין לא הבנתי למה רצית לקפוץ. זה היה ממש מסוכן דרי," הביט בידי השמוטות לצד גופי כאילו השתוקק להחזיק באחת מהן. אם לומר את האמת? לא התנגדתי.
"אני לא ממש יודעת. אני זוכרת את זה במעורפל," וכשאמרתי זאת עיניה של ריין תפסו את מבטי, "כאילו מישהו אחר שלט בי, רצה שאקפוץ אל מותי." הוספתי בעצב.
וויל הביט בי כשהוא בוחן את פני בתגובה למה שאמרתי, העיף מבט בפיגי ואז שב להביט רק בי.
"היינו אז בני שמונה," מלמלתי. "למה?" אמרתי לעצמי בקול, לא הבנתי איך ריין הייתה מסוגלת להביא אותי אל מותי בגיל כל כך צעיר. הייתי בטוחה שזאת ריין. עכשיו אני בטוחה ובעיקר אחרי ארשת פניה המתנצלת.
לפתע אותן השפתיים המשתוקקות של וויל נצמדו אל השפתיים הרועדות שלי. ידי ריחפה בעדינות אל עבר עורפו וידי השנייה שיחקה בשיערו הלח. ידיו קירבו אותי אל גופו הקר אך עם זאת החמים.
ידיו החזקות אחזו במותני כפחדו שאמלט. שפתיו טיילו על שפתי. זרם חשמל עבר בכל גופי, כאילו בנשיקה הזאת עוברים אלפי מטענים חשמליים בין גופינו. איך הגענו למצב הזה? מידידות לאוהבים?
וויל התרחק ממני בבת אחת והביט בי מופתע. ידי נצמדה אל שפתי ועיני חיפשו את עיניו הבורחות.
"איזה יום יפה היום נכון?" פלטתי בחיוך כשאני מתחמקת מחשיפת הרגשות הצפויה לקרות. "הכי יפה." חייך וויל. "כבר מאוחר," אמרתי. "כן," הסתכל על פיגי שלא ראתה דבר מהמתרחש, "מאוחר" חזר על דברי. "אז אולי…" ניסיתי לשבור את המתח. למה הוא לא אומר שום דבר נורמלי?
"אולי מה?" שאל כלא מבין. רציתי לחפש נבוט ולהרביץ בעזרתו בראשו של וויל. וויל החל לצחוק בלי שום סיבה ואני נסחפתי אחריו, כך פיגי מצאה את שנינו, עמודים צמודים וצוחקים.
"מה קרה?" שאלה. "שום דבר," מלמלתי ופניתי לשים עלי בגדים, לאסוף את הציוד ולצאת אל האוטובוס שיגרום לי לא לחשוף את רגשותיי. פתאום ריין הופיעה מולי, "מזל טוב." אמרה בלי שום עניין בדבריה. "תודה." החזרתי לה, עדיין כעסתי על שגיליתי, על שרצתה שאפול מן הצוק.
"הייתי קטנה, אני מצטערת." אמרה לי. "זאת בדיוק הבעיה. איך ילדה קטנה בכלל חושבת על רצח?" לא האמנתי למעשיה של אחותי והשתחלתי בין השורט הג'ינס שלי וחולצת הטריקו הכתומה שלי.
"את שוכחת משהו," אמרה בחיוך קטן שלא הצלחתי לפענח, "לא הייתי ילדה." אמרה ואז נעלמה כלא הייתה. נאנחתי והמשכתי לסדר את הציוד וכשהרמתי את המגבת ידי נגעה בידו של וויל. מגע שהזכיר לי את מגע שפתינו אל מול השקיעה. נשיקה שבחיים לא אשכח גם אם יאיימו עלי באקדח.
נשיקה מתוקה שהחזירה לי את החיוך האמיתי לפנים.
"לבנדר?" שאלה פיגי בחיוך מתוח.
"אני ווויל רוצים לספר לך משהו," אמרה ולבי משום מה החל לפעום בקצב מהיר יותר. הבטתי בוויל שהתחמק מהשיחה שפיגי פתחה אך עם זאת לא אמר דבר.
"אנחנו ביחד." אמרה בחשש וגירדה את עורפה בחוסר סבלנות ובמתח.
מעצם דבריה פיגי גרמה לכל עולמי לקרוס מתחת לשתי רגלי, איפה הצוק כשצריך אותו?