מפחדת לומר בקול- פרק שישי !!

"לבנדר?", שמעתי את קולו של וויל מאחורי. הוא מדבר איתי?
כבר עברו שלושה ימים מאז כריתת עץ האלון, מאז שגילה ששיקרתי לו.
ואני לא שיקרתי, זה כל הקטע.
התפללתי כבר שיגיע היום והוא ידבר איתי, וויל כל כך חסר לי.
"אני יכול לדבר איתך שנייה?" השיג אותי בהליכה. "בטח" סקרתי אותו.
עינייו הירוקות התבוננו בי בעצב אך עם אהדה. מוצאים מעט חמלה בשביל לסלוח לי. עינייו נצצו בהתבוננות בי. ואני? כבר ניחשתי מה הוא הולך לומר.
"אני לא יודע מה בדיוק קרה…אבל אני מאמין לך. אם את אומרת שלא חזרת בך אז זה בסדר," חייך אליי. התיישבנו בספסל הקרוב לדלתות בית הספר, כדי שאוכל להגיע במהירות לכיתה עם הצילצול.
"תודה" לחשתי, דמעות עמדו בעיניי. "אל תדאג…תהנה גם בלעדיי," חייכתי אליו בחום. ניסיתי להעביר אליו את כל האנרגיה אשר קיימת בי, שירגיש שאני איתו, מאחלת לו את הטוב ביותר.
"אז זהו…שאני," ניסה לומר בגימגום וזז בחוסר נוחות על הספסל.
"מה קרה?" שאלתי, מנסה להבין מה הוא מסתיר. מה מפריע לו.
"מה יש?" חזרתי על שאלתי.
"אני סוג של…", מלמל. "אתה?" דחקתי בו לומר. "אני…" ניסה שוב.
השיחה הזו נשמעה לי מעט רגשית מדי. אני לא יודעת למה אבל היא הזכירה לי זוג מסרט מסויים.
הסמקתי.
מיהרתי לסלק את מחשבותיי ובהיתי בו בציפייה.
"אני פרשתי מהמחנה." אמר לבסוף ואני? נותרתי בפה פעור.
"אתה לא יכול לפרוש!" צעקתי עליו בעודי עומדת על רגליי, מסתכלת עליו מגובה.
"אני לא יכול להשאיר אותך לבד…המחנה היה הזדמנות בריחה לשנינו," הסביר את עצמו.
הבטתי בעיניו, יצור קטן וירוק עיניים מתבונן בי מתוכן. שוב אני. שוב הכל סובב סביבי. למה?
"אתה לא צריך לעשות את זה בגללי." אמרתי, מאגרפת את כפות ידיי בכעס.
"אני כן…בשביל מה יש חברים?" חייך חיוך שובב ונעמד מולי. כל כך קרוב. הרגשתי את נשיפותיו על פניי. נשיפות בטוחות וקצביות.
עינייו ננעצו בשלי, ואז לאט לאט עברו להביט על שפתיי.
צמרמורת עברה בכל גופי. תחושת חמימות עפפה אותי. שוב הייתי באותו גן עדן, שוב צללתי באותו האוקיינוס הכחול. מה אנחנו עומדים לעשות? הרגשתי אדומה, רותחת מהתרגשות.
ידו התקרבה בנחת אל שיערי, תופסת קצוות שיער שעפה עם הרוח ומחזירה אותה בעדינות מאחורי אוזני השמאלית. "זהו," אמר ופנה אל בניין בית הספר. זהו, בגלל זה ליבי דפק כמו מטורף? בשביל שחברי הטוב יסדר את שיערי? מה עובר עליי?

~~~~~

"פיגי את יכולה להעביר לי את הסלט?" ביקשה אמי מהצד השני שבשולחן. פיגי אוכלת איתנו לפעמים כשאבא שלה בנסיעות, ההורה היחיד שנותר לה. "בטח," הושיטה לה את הקערה עם הירקות.
"מה קרה יקירה?" שאל אותי אבי, "את לא אוכלת שום דבר." ארשת פניו הייתה מודאגת.
שמתי לב כי לא נגעתי בכלל באוכל, ורק שיחקתי עם המזלג אשר חיפש אחר המאכל המיוחד עבורו.
"אני בסדר…אין לי תיאבון." פלטתי באנחה. חשבתי על מה שקרה עם וויל, על איך שהוא גורם לי להרגיש לאחרונה. מכל מילה קטנה שלו אני קופצת, מכל מגע שלו אני נרתעת. מסמיקה. מחכה. רוצה.
לא תפסיקי! פקדתי על עצמי. הוא חבר ילדות שלך! הזכרתי. הוא לא מרגיש בצורה כזאת כלפייך…
"תודה על האוכל. הלכתי לראות טלוויזיה," חייכתי באילוץ ופיניתי את האוכל לפח ואת הכלים לכיור.
"גם אני," חזרה אחריי פיגי, "תודה" חייכה. אבל לעומתי, פיגי אכלה את רוב המעדנים בסיפוק.
"את יכולה להגיד לי." לחשה לי כשהיינו בדרך לסלון.
עדיין לא סיפרתי לה על העיתון. לא סיפרתי לה בינתיים על שום דבר. ואני גם לא מתכוונת. אני מעדיפה לשמור זאת לעצמי.
"את מפחדת להגיד?" שאלה בזמן שהתיישבנו על ספת העור הלבנה שלי.
"לא ממש…" מילמלתי והדלקתי את הטלוויזיה.
תשדיר חדשות. 'תשדיר מציאות', ככה אני קוראת לזה.
"לבנדר. אנחנו אמורות לספר הכל אחת לשנייה…אבל אני מרגישה שרק אני זאת שמספרת." קטעה את בהייתי במסך.
"זה לא קשור…" פסקתי.
"והערב שתי תאונות סמוכות לעיר…", שמעתי את השדרן מהצד. בחרתי להתמקד בו, אולי כך פיגי תעזוב אותי לנפשי.
"הראשונה קרתה כשנער צעיר, עשרים גילו, נכנס במכוניתו בעמוד. מצבו קשה והוא הועבר לבית חולים הקרוב. התאונה קרתה בסמוך לרחוב 'לבן'. התאונה השנייה התרחשה, חצי שעה בדיוק לאחר המקרה הראשון, נער בן עשרים וארבע הובל אל מותו כשהתנגש עם מכוניתו בעץ, בסמוך לרחוב 'נדרים' הצפוני לעירינו. עד כאן תשדיר החדשות. נחזור בעוד חצי שעה בדיוק. ערב טוב." סיים.
כאב לי על שני הנערים שסבלו, איך זה שגורלם הוביל אותם אחד אחרי השני למותם בעוד התנגשות מכוניתם בעץ או בעמוד? חבל. הם היו יחסית צעירים, חיים שלמים חיכו להם אילו רק היו נזהרים.
"לבנדר?" שאלה אותי.
"מה?" עניתי שקועה במחשבותיי.
"תשמעי משהו מגניב…אם מחברים את שני הרחובות זה יוצא לבנדרים!!" התלהבה.
"מה?!" שאלתי המומה.
'לבנדרים'- 'לבנדר'
איך זה ששוב הכל סובב סביבי?
"מה, מה? הרחוב הראשון הוא 'לבן' והשני הוא 'נדרים' ביחד זה לבנדרים, לא?" שאלה מהססת.
"פיגי…" קראתי בשקט מפי.
"מה?" שאלה אותי מסוקרנת.
אין, זה לא יכול להיות צירוף מקרים, התאונות, המחנה, שוד החנות והעיתון. משהו קורא לי. מישהו רוצה להסיח את תשומת לבי. אבל מה? או מי? רק מישהו שיכול להיכנס לגופי ולגופם של אנשים אחרים היה יכול לעשות את זה. הירהרתי לעצמי בשקט. בפחד.
"לבנדר? אל תגידי לי שנשכת את הלשון…" ניסתה לעורר אותי.
"מה קרה?! את ניראת כאילו ראית רוח." ציחקקה לעצמה בעודה אוכלת אגוזים להנאתה.
"רוח" חזרתי על דבריה.
ואז, התעלפתי.