מפחדת לומר בקול- פרק שלוש עשרה

בפרק הקודם:
ריין עצרה את הרגע בין וויל ללבנדר.
מה יקרה הלאה?

מפחדת לומר בקול- פרק שלוש עשרה:

קרני שמש ספורים חדרו דרך חריץ החלון וסינוורו את פניי. פיהקתי בעייפות ומתחתי את שרירי ידיי.
התקשתי להתעורר, לעבור יום נוסף בקרבת אחותי המשוגעת. מבט חטוף אחד ברחבי החדר הבהיר לי שריין עדיין לא איתי. חיכיתי לשמוע את קריאתה של אמי אשר בכל בוקר מעירה אותי בצעקות וכועסת על הישארותי הממושכת במיטה החמה והשלווה.
אילו רק הייתה יודעת על אחותי.
אם רק הייתה מכירה את מי שהיא באמת.
"דרי!! כבר שבע וחצי," נשמעה הצעקה המיוחלת.
"לבנדר!! קומי כבר!!" חזרה על עצמה לאחר מספר דקות.
הייתי חייבת להתעורר, לצאת מהמיטה, לפסוע בעדינות אל חדר האמבטיה בעודי סופרת כל צעד וצעד שלי. עיניי עדיין נשארו סגורות עד שנאלצתי לשפשף אותן על מנת להביט על עצמי במראה ולצחצח את שיניי.
אחרי שהתארגנתי והתלבשתי ירדתי למטה לשתות את השוקו היומי שלי.
עדיין אין זכר לאחותי.
נזכרתי בשיחה שלנו אתמול, אחרי שהפריעה לי ולוויל. תחילה כעסתי עליה שעצרה את הרגע המלא חיים ביני לבין חברי הטוב, הריקוד המושלם של שנינו, אבל עמוק בתוכי הודתי לה. לא ידעתי איך אוכל לעצור את עצמי מהמעשה עליו חשבתי. וויל הוא חברי הטוב, הוא מעוניין בליסה, לא בי.
אני לא יכולה לחשוב על זה בכלל, אסור לי. אני לא יודעת מה היה קורא לו ריין לא הייתה מופיעה.
היינו מתנשקים?
"סיימת?" שאל אבי שמיהר לעבודתו וחיכה לי שאסיים כדי שנצא יחדיו במכוניתו.
"עדיין לא…אבל אתה יכול לנסוע, אני אלך לבד, זה בסדר." חייכתי אליו, ידעתי שהוא ממהר.
"אוקיי…שיהיה לך יום מהנה בתי," אמר וסגר אחריו את הדלת.
ישבתי במטבח, שותה את השוקו החמים, מחביאה את המחשבות והרגשות מפני כל שאר העולם.
וויל. ריין. וויל. ריין. וויל. ריין.
אני עדיין לא יודעת מה אני חושבת ומרגישה כלפי שניהם.
מהי משמעות הפרפרים שמופיעים כל פעם מחדש כשאני שומעת את קולו של וויל, כשהוא רוכן לאוזני ולוחש לי מילים נעימות ורכות כל כך שאותם הפרפרים מבקשים להתפרץ החוצה?
מה פשר הצמרמורת שעופפת את גופי ברגע מגעו של ידו בשלי?
למה רק מלשמוע את שמו נזרק לאוויר עולה בפניי חיוך קטן ומטופש של עונג?
"דר תפסיקי לחלום, תסיימי כבר את השוקו ותצאי לבית הספר!!" פקדה עליי אמי שיצאה מחדרה כשהיא לבושה בחצאית עיפרון מכובדת ומחזיקה בידה מזוודה אשר מקנה לה מראה של עורכת דין.
"טוב, טוב, אני יוצאת עכשיו…"
מיהרתי ללגום את השלוק האחרון מהשוקו, אחזתי בתיק הגב שלי ויצאתי מן הדלת לעולם שבחוץ.
אני בדרך כלל נוסעת לבית הספר עם אבי אבל לעתים רחוקות הולכת ברגל.
וכשזה קורה, אני לא מרבה להתלונן, אני פשוט הולכת.
רוח קרירה נשבה דרכי, עלי העצים רשרשו סביבי, השמש קפחה מעליי, ריח האביב עמד באוויר.
המון מכוניות עוברות ושבות בדרכן חלפו על פניי וכך גם עשרות אנשים.
הרשתי לעצמי להמשיך לחשוב על אחותי שעדיין לא נגלתה בפניי, מוזר. היא בדרך כלל מגיעה עם השחר, מה שונה היום?
בעודי מהרהרת אני שומעת קול קורא בשם, "יאנה" מספר פעמים, פעם אחר פעם.
"מה קרה?" שאלתי עוצרת בדרכי.
אישה מבוגרת יצאה מתוך הבניין ומבטה מחפש אחר מישהי שעונה לשם, "יאנה".
"מה?" שאלה בבלבול כלא מקשיבה לדברי והמשיכה לקרוא בשם.
"יש משהו שאני יכולה לעשות כדי לעזור?" הצעתי את עזרתי, ראיתי כמה היא מפוחדת, כמה היא מבקשת למצוא משהו.
"הנכדה שלי…אני…הלכתי שנייה לקחת את התיק של הגן שלה שהיא שכחה בבית…אז, אז אמרתי לה לחכות שנייה ליד האוטו אבל היא לא פה. יאנה שלי." דמעות נצצו בעינייה, מבין לריסיי הבלונד הארוכים שלה.
"אני יעזור לך," אמרתי בחיוך. אבל היא לא זזה. היא רק חיפשה וחיפשה.
קשה לי לתאר מה זה כשמאבדים את הנכדה שלך. איך היא מרגישה? חוץ ממבטה אני לא יודעת כלום עליה.
"אני אחפש מאחורי הבניין," אמרתי ומיהרתי לקרוא בשמה של יאנה.
"יאנה…יאנה," קראתי לה, מחפשת את הילדה שדמיינתי בראשי, בהירת שיער עם שתי צמות קופצות וחצאית מעופפת ורודה. היא קצת הזכירה לי אותי, כשהכרתי לראשונה את וויל.
למה אני תמיד מכניסה את עצמי לכל סיטואציה? מי אמר שהילדה הזו דומה לי?
"יאנה…" חזרתי על שמה, אך מצאתי בשדה הירוק מאחורי הבניינים של שמונה הקומות רק כלב משוטט אחד ושלושה זקנים שישבו שם על הספסל ופיטפטו על החיים שהוחמצו.
"ראיתם ילדה קטנה בסביבה?" שאלה נמלטה מפי אשר הפריעה למהלך שיחתם של הקשישים.
"לא." ענה לי אחד מהם באדישות.
הם העיפו בי מבט, ציחקקו והמשיכו לדבר, אך הפעם בשפה זרה במטרה שלא אבין.
הסתובבתי בכעס ופניתי לחזור אל האישה המבוגרת.
היא לא לא הייתה שם, והמפתחות שלה היו נעוצות במנעול המכונית. איפה היא?
הבטתי מסביבי ודבר אחד משך את תשומת לבי.
"יאנה?"
ראיתי ילדה קטנה, בדיוק כפי שדמיינתי אותה רק שבמקום צמות, שיערה היה אסוף לזנב סוס.
היא עמדה באמצע הכביש שרבץ במכוניות שהמעיטו במהירותם בכדי לא לפגוע בה.
"יאנה? מה את עושה? בואי אליי." קראתי לה, אבל היא נשארה עומדת שם. כאילו כבולה ברגליה לאדמת הכביש.
לפתע הבזק פניה של ריין הופיע מאחורי הילדה.
ואז האסימון נפל, ריין מחזיקה אותה שם, מסכנת את הילדה הקטנה כדי לבלבל אותי, כדי לפגוע.
"ריין! שחררי אותה עכשיו!" צרחתי עליה.
אבל היא שלחה אליי חיוך מהמרחק, כשידיה נכרכו סביב גופה הדקיק של יאנה.
"יאנה!! בואי לפה!!" צעקה האישה שיצאה בדיוק מהבניין בעודה לא מבינה למה הילדה לא זזה ממקומה.
"אני לא יכולה," ענתה לה בבכי מפוחד.
"זוזי משם. זה מסוכן. יאנה שלי, תפסיקי לשחק ובואי לכאן." הורתה עליה, הבנתי כי האישה לא הצליחה לראות את אחותי.
עמדתי שם, קפואה למראה המזעזע של הרוע המתפרץ של ריין כשידיי קצרות מכל מעש.
חריקת צמיגים נשמעת ממרחקים, מכונית שחורה ומבריקה נוסעת במהירות מוגברת אל עבר יאנה.
נשאתי את עיניי אל הנהג שבכלל לא הביט קדימה.
סכנה.
אני לא יכולה לתת לעוד מישהו למות בגלל מעשיה של אחותי.
אני חייבת להפסיק אותה.
אני לא יכולה להמשיך לשתוק.
"לא!!" צעקתי.
זינקתי אל עברה, מקריבה את גופי, עוברת דרך רוחה של ריין ודוחפת בכוח את הילדה על המדכה בצד השני של הכביש. הנהג עוצר, זורק כמה צעקות וקללות כשהוא מרים את קולו ומנפנף באגרופיו ואז ממשיך לנסוע בכעס. הילדה איבדה את ההכרה ואני בכיתי מהרגע, אני מופתעת שנאלצתי לעשות את זה. הצלתי אותה אבל היא עדיין נפגעה. יאנה בחיים לא תשכח את שחוותה, הרגע הזה יחרט במוחה לנצח והכל בגלל אחותי.
"מה את בוכה?" לחש באוזני שהגיע מאחותי מצמרר את גופי.
האישה קופצת על הילדה, מתייפחת, מחבקת אותה ומאמצת אותה לקרבתה.
"תודה לך," פלטה באושר מכך שנכדתה ניצלה.
אני עדיין לא הבנתי את שקרה, לא האמנתי שמישהו מסוגל לעשות דבר כזה.
ידיי רעדו.
נאלצתי לחייך אליה ולטפוח על גבה.
יאנה עדיין לא הייתה בהכרה לכן הרמתי את רגליה ושפכתי על פניה מעט מהמים מהבקבוק שהיה בתיק שלי.
הילדה השתעלה קלות ופקחה את עיניה, חייכתי בסיפוק והתרוממתי על שתי רגליי שהיו חלשות מהמאורע. נלחמתי בעצמי שאמשיך ללכת לבית הספר מבלי לעצור, מבלי להתמוטט בגלל הרעד שפקד את כל גופי.
"את רואה שאת לא יכולה לשלוט עליי? כל מה שאני רוצה יקרה," אמרה ופתאום הופיעה לפניי כמעופפת לצידי.
"לא רוצה אותך, לכי מפה," ניסיתי להתעלם, איך היא יכלה לסכן ככה ילדה חפה מפשע?
"מעניין את מי בא לי להרוג עכשיו…" מילמלה ברשעות.
התאפקתי לא לתת לה אגרוף לפרצוף, אבל היא הייתה רוח לכן מחשבה זאת הייתה חסרת טעם.
"אולי את המורים שלך?" שאלה בגיחוך ואני לא עניתי לה.
"אולי, את ילדי הכיתה שלך…" גבותיה עלו, וניצוץ של אש הופיע בעיניה המתות.
"אולי לא תגידי רעיונות מטומטמים כאלה? אני מאחרת לבית הספר…לכי, אני לא רוצה לראות אותך עכשיו," אמרתי לה ועברתי דרכה כאילו היא אף אחת.
"אולי אני אהרוג את וויל," הציעה בהתגרות.
"את. לא. תדברי. עליו. ככה." אמרתי לה, מסתובבת לראות את תגובתה.
"למה מה תעשי לי?" שאלה אותי, מתקרבת אלי.
"נמאס לי ממך! להרוג את החתול שלי? מאיפה יש לך את החוצפה הזו? אבל בסדר…אני הצלחתי להבליג לך…לסכן ילדה קטנה? מי את חושבת שאת יכולה ככה לשחק עם חיי אדם? והקש ששבר את גב הגמל היה וויל. את בחיים לא תדברי עליו ככה…" דיברתי ודיברתי, בעצם פשוט התפרצתי.
היא החלה לאבד כל צבע, להיעלם עם הרוח.
"וויל הוא החבר הכי טוב שלי ואת בחיים לא תצליחי לקחת אותו ממני. את מבינה? ואני לא אתן לך לפגוע בו." הוספתי בעקשנות. כעט יכולתי רק לראות את האדום שבשפתיה ואת הסמל המעוגל שעל ידה מתעופף באוויר משום שגופה כבר לא נגלה לעיניי.
"תפסיקי לבנדר…את מבריחה אותי. אני לא רוצה ללכת." התחננה.
ככל שאני מדברת יותר ויותר כך היא נעלמת יותר ויותר, עד שבשלב כל שהוא היא תחדול מלהתקיים.
"בבקשה…" לחשה. לא יכולתי לתת לה ללכת, עדיין לא.
אבל הבנתי משהו אחד – במידת הצורך, בלי הסבר מסוים, יש לי את הכוח למחוק אותה מחיי.