מפחדת לומר בקול- פרק שתיים עשרה

פרק קודם:
" טולי שכב שם על כביש הרחוב, עינייו פתוחות והוא? ללא רוח חיים."

מפחדת לומר בקול- פרק שתיים עשרה:

"אני לא מאמינה שעשית את זה…" מילמלתי לעצמי, לא מאמינה למראה עיניי.
"אני לא מאמינה שעשית את זה!!" צרחתי, לא יכולתי לעקל את העובדה שהחתול הפרוותי שלי שוכב מת בגלל אחותי המתה. דמעות רטובות הציפו את עיניי, איימו להטביע אותי במי המלח הרבים.
אחרי בהייה ממושכת בחתול שלצערו הרב גורלו הוביל אותו למשפחתי וכך גם למותו, הבטתי לראשונה בריין.
"אני לא מאמינה שעשית את זה…" אמרתי באכזבה את המילים היחידות שהצלחתי להוציא מפי.
"למה את לא מאמינה?" שאלה, ועל פנייה הופיע רמז לחיוך מרושע.
היא נראיתה כל כך מאיימת, במעמד גבוה משלי ואני קטנה לעומתה, חסרת כל כוח בניגוד לכוחה.
לא יכולתי להוציא אף מילה, גרוני ננעל וקולי נחנק. אין קול. אין צליל, כל הקללות שביקשתי לומר בקול כדי לנזוף ולהעיר רק נשאבו לתוך לבי בחוסר רצון כאבן גדולה שנחה על חזי, מכבידה על נשמתי.
"אין לך מה לומר דרי?" שאלה בליגלוג והתקרבה לאט לאט אליי.
אני עמדתי ליד ארון הבגדים, משפילה את מבטי ומביטה ברגליה המרחפות והמתקרבות.
"א…אני…אני," התחלתי לגמגם, הפחד השתלט עליי.
"אוי יקירה, חשבת שהכל מושלם בעולם הזה? אז לא. רוחות יכולות להעיף את מי שהן רוצות. ואני לא אהבתי את החתול הזה, ואת יודעת את זה. אין לך מה לפחד חמודתי, אני עדיין רוצה אותך בחיים." אמרה כשהוזיזה את ראשה מצד לצד. הרגשתי כמו בסרט אימה, למה היא נתפלת אליי? למה דווקא לי יש אחות מתה שהפכה לרוח אשר בהתה בי במשך כל חיי?
"עדיין," לחשתי לעצמי ברעד.
"את לא תתרמי לי אם תמותי, אל תדאגי אחותי." חייכה בעליונות.

~~~~

השקיעה האירה את השמיים בצבעים חמים כמו כתום, אדום ומעט צהוב. השמש אט אט שקעה ואיתה היום הנורא ביותר בכל חיי. הייתי חייבת לברוח מהבית, הייתי חייבת לצאת ולהירגע.
אחותי לא נראיתה בסביבה, לכן הרשתי לעצמי לסגור עיניים ולהקשיב לקול שאון העצים.
הרוח עטפה אותי בעדינות, מלטפת במגעה, שובה את לבי, מנסה להעלים כל פרט אווילי ביום שלי.
ביקשתי מגע אמיתי, חיבוק חם, משהו מציאותי אך לא היה לי ממי לקבל זאת, רק הרוח הנושבת הייתה ברשותי וגם היא פועלת על פי רצונה.
הדשא העוקצני דיגדג את כפות רגליי היחפות ונע על פי כיוון משב הרוח בהתאם לשיערי.
החשכה ירדה אל העולם, הלילה השתלט על היום. הכוכבים הנוצצים החלו להופיע, אחד אחרי השני, בלי יותר מדי הכנות. ישבתי שם שעות מסתכלת על הטבע, שוכחת ממה שקרה לפני כמה שעות.
איך הטבע היפה הזה יכול להיות כל כך רשע?
למה להשאיר תינוקת חסרת חיים בעולם מקביל, עולם שדורש ממך לגשש באפילה ולקוות שיום אחד תוכלי לחיות. תקווה מייאשת שבחיים לא תתגשם.
זאת הסיבה היחידה של הרצח שעוללה אחותי שאני מסוגלת להעלות בדעתי, אין משהו אחר, זה חייב להיות זה. ריין כל כך חמודה וחביבה, איך היא יכלה לחשוב להרוג חיה תמימה שלא עשתה לה דבר?
"את לא אמורה לנסות להפסיק לחשוב?" שאל במפתיע מאחורי גבי.
"מה, איך אתה יודע?!" הופתעתי מכך שגילה את סודי, היצור האחרון שידה על כך נשמט על הכביש.
"יודע מה?" שאל וויל בזמן שהתיישב על ידי.
"שאני לא רוצה לחשוב?" השלמתי.
"סתם…את נראית כזאת, לא יודע, מהורהרת וגם יושבת לך בטבע, מה שלא כל כך אופייני לך." אמר, מילותיו חיממו את לבי הפגוע.
"מה קרה?" שאל ברצינות, מבקש שוב את האמת.
עצרתי את הדמעות שעמדו להתפרץ, החזקתי את ידיי שעמדו להיכנע לרעד שמאיים לתקוף אותי.
"מה קרה דרי?" חזר על שאלתו והפעם בתוספת הכינוי שלי, הכינוי שמרגש אותי כל פעם מחדש כשהוא מתבטא בפיו של החבר הכי טוב שלי.
עיניו רכות ומזמינות, לסתו המרובעת בלטה בקצת, שיערו היה פרוע מהרגיל בעקבות הרוח החזקה שרק הזכירה לי כל פעם ופעם איך נכנעה לרצון אחותי והייתה שותפה לרצח חתולי.
יללת זאב רחוקה החזירה אותי למציאות, אך עדיין הייתי במובן כלשהוא בטוחה שאני באגדה.
לפתע וויל קיבל אור של הנסיך מהאגדות, חיוכו האיר את פניו והתקשתי שלא לצחוק אחריו.
"אל תהיי עצובה, אני איתך." כשהוא אמר את המילים האלו כל המחסומים שלי נשברו והתפרקתי אל תוך זרועותיו החזקות. הן חיבקו אותי חזק ומשכו אותי אל חזהו בעוד הן מלטפות את שיערי בקצב מסויים. נתתי לכל הכאב לצאת החוצה, בכיתי כמו שלא בכיתי מעודי. וויל ישב שם, מלטף ומאמץ אותי לקרבתו בלי שום תלונות על חולצתו שכבר הייתה ספוגה במים מרוב הדמעות הרבות.
"את יודעת שאת יפה כשאת בוכה?" חייך אליי והרים את פניי אל מול פניו.
סומק קל עלה על לחיי, מיהרתי להוריד את מבטי אך נגיעה קלה בסנטרי החזירה אותי לעיניו הירוקות והמהפנטות.
"בואי נרקוד," הציע רעיון מטורף.
"מה?" שאלתי, מנגבת את דמעותיי.
"בלי דמעות! אנחנו נרקוד עכשיו…" התרומם על רגליו ומשך אותי אחריו.
"אבל אתה לא יודע לרקוד." צחקתי.
משיכה קלה קירבה אותי אליו. שני מלאכים רוקדים לאור הירח הזוהר שהשתקף בעיניי כל אחד מאיתנו. סיבוב סיחרר אותי ומבטי מיקד אותי לחזור אל ידיו. שיערי התעופף וידי תפסה את ידו.
מסתחררים זה סביב זה, ואז צועדים באיטיות אל אחד השני.
חיוך קל שלו אישר לי את מה שקורה כאן, ריקוד משותף שלי ושל וויל. כל כך נעים, כל כך מרגיע.
וויל הניף את ידו ואז הצמיד אותי אליו, יותר מדי קרוב. יכולתי לספור את קומץ הנמשים שעל אפו.
דריכה קלה ברגלי הכאיבה לי וצחוק משועשע התפרץ מגרוני.
התהלכתי סביבו, מבטינו הצטלבו ולא הסרנו אותם עד שסיבבתי את גבי אליו חוששת ממה שעלול לקרות.
וויל התקרב מאחורי ואחז בי בשתי זרועותיו, חיבק כפי שמעולם לא העז.
הסתובבתי אליו באחת, מביטה בעיניו, מבט שמעולם לא העזתי להביט.
ידיי היו כרוכות סביב צווארו וידיו אחזו במותני.
"מה אתם עושים פה?" קטעה את הרגע.
"למה?" שאלתי כנתפסת על חם.
"דאגתי לך…" אמרה לי.
"לבנדר מה קרה?" שאל אותי לא מבין למה הפסקתי לרקוד.
"אני חייבת לחזור הביתה, יש משהו שאני צריכה לעשות." נשקתי לו ללחיו ורצתי כנגד למשב הרוח, לכיוון ביתי, לכיוון ריין שמיהרה להיעלם.